שגיאות מופלאות / שירלי יובל יאיר
כשהיו בנותיי ילדות קטנות, הייתי מתכווצת לי בצד בסלון למשמע איזה עלבון שהוטח בפניהן על ידי חברה בחדר המשחקים, לבי היה מתקמט יחד אתן כשנענו בשלילה אדישה להזמנה שנופפו מול ילדה זו או אחרת :"רוצה לבוא אלי היום אחה"צ?"
עכשיו כשבגרו, אני מזילה דמעה עם עצמי כשהחבר עוזב אותה פתאום, או סתם מתנהג אליה לא יפה, אני משתופפת כשהיא מקבלת ציון נמוך למרות שהתכוננה כל השבוע. אני נעצבת אם היא לא התקבלה ל...(להקה, חוג, קבוצה, מועדון כלשהו שבו חשקה..)
"שלומי קשור בחוט לשלומך" כתבה המשוררת זלדה, ובכל פעם שנמתח איזה סיב של עצב בין החוויה של מי מילדי לבין הלב שלו - נמשך בדיוק אותו הסיב גם אצלי.
כמה אנחנו רוצים שיהיו מאושרים..הילדים שלנו, שיהיה בהם החוסן הנפשי, כזה שיעזור להם להתרומם מעל המשוכות שהחיים יזמנו להם
אבל איך מגדלים ילדים מאושרים? איך מגדלים את עצמנו להיות יותר מאושרים?
כשאתה שואל הורה מה הוא מבקש לאחל לילדו, התשובה הוודאית היא " אני רוצה שיהיה מאושר" .
אבל איך עושים את זה? ומה זה בכלל אומר "להיות מאושר"?
מה כדאי לנו כהורים להדגיש בחינוך של ילדינו, כדי לעזור להם לצמוח לאנשים מאושרים? אנשים מאוזנים, שיש בחייהם תחושת משמעות, שמממשים את כשרונותיהם ונטיות לבם, אנשים שהם טובים עם עצמם ועם זולתם...(כל הדברים האלה שביחד, כעיסקת חבילה מגדירים יחד את המושג הערטילאי: אושר)
והאם בתי הספר מלמדים אותם פרקים מהחומר החשוב הזה?
עם השאלה הזו , יצאנו לדרך לפני חמש שנים - שותפי הדר' טל בן שחר, ואני . טל, מומחה עולמי בתחום הפסיכולוגיה החיובית , המדע של האושר, גם הוא פסיכולוג ואבא מודאג, כמוני.
הפסיכולוגיה החיובית, זרם מדעי צעיר יחסית שנוסד בשנת 1998 ע"י פרופסור מרטין זליגמן והגדרתו : חקר התפקוד האנושי האופטימלי, שם לו למטרה לשאול ולחקור – מה עוזר לנו, בני האדם, לחוש מאושרים, ממומשים ומאוזנים יותר.
המטרה והחזון שלנו היו להטמיע את מה שלמדנו מהמחקרים שלנו כפסיכולוגים - לתוך עולמם הפרטי של ילדים והוריהם. להגיש את הפסיכולוגיה החיובית ואת הכלים היפים שהיא מציעה לנו - כחלק מהתפריט של ארוחת הערב, לצד החביתה והסלט.
ניסינו למפות מה הם אבות המזון ההכרחיים בתזונה הרגשית של ילדינו – מה יעזור להם לבנות חוסן נפשי, חשיבה אופטימית, יכולת להגדיר מטרות בחייהם ולפעול למימושן, מבט שמתמקד בחוזקות שלהם, ובמה שעובד בחייהם. יכולות נתינה וראייה של האחר.
"הצלחת" שלנו התמלאה מרכיבים, חשובים ומזינים, ואתייחס ביריעה הקצרה שניתנה לי למרכיב אחד. כזה שמתאים במיוחד לקראת תחילת שנת הלימודים החדשה. אקרא למרכיב הזה : "יחס בריא לכשלונות"
כהורים, וכמורים, אנחנו שואלים את עצמנו לא אחת – מה יעזור לילד שלי ללמוד
או שאלה הפוכה - למה הילד שלי לא רוצה ללמוד?
ומה קרה שם במעבר הזה שבין שנות הילדות המוקדמות, שבהן התרוצץ הפעוט שלנו בעולם כבתוך מגרש משחקים ענק – סקרן וחוקר, מתנסה ונכשל, מעיז וממשיך - לבין שנות בית הספר שבהן הוא חוזר כבוי עינים, מתחמק ממטלות שיעורי הבית, ומשווע לחופשה הבאה, ההפסקה הקרובה או השביתה המיוחלת...
מתי ואיך זה קרה לו שאיבד את הדחף הטבעי שהיה לו, ושאיתו נולד, הדחף ללמידה?
מתי הילדה שלנו מפסיקה לצייר? מתי הוא מפסיק לשחק כדורגל? מתי הוא מתחיל להימנע ולהירתע מכל מה שמזכיר מספרים וחישובים?
היא מפסיקה לצייר כשה"שכנה" לשולחן היצירה בגן מעירה לה ברשעות "את יוצאת מהקווים! או "איזה מכוער יצא לך!", הוא מפסיק להנות מכדורגל על הדשא בשכונה כשהילדים צווחים עליו אם במקרה הכניס גול עצמי, או אם כל הכדורים שכוונו אליו כשעמד בשער – מצאו את עצמם בפנים.
אנחנו מפסיקים לגשת אל הלוח ולפתור תרגיל, כשאנחנו מפחדים מהטעות הבאה.
לאט לאט (ולמעשה מהר מכפי שנדמה) הכשלונות שלנו, הטעויות שעשינו בדרך, הביקורת של הסביבה – כל אלה מלמדים אותנו שעל טעויות משלמים, וביוקר, וכדי לחסוך לעצמנו את הכאב הזה, אנחנו מתחילים להימנע מהם בכל מחיר - אנחנו נמנעים מאתגרים, מצמצמים את עצמנו ולמעשה...מפסיקים ללמוד. כי כל חוויה של למידה חדשה – כרוכה בשהיה באזור לא נוח לפעמים, אזור של אי –ידיעה.
אימת הכשלון היא אחד הגורמים המרכזיים שחוסמים אותנו מהתפתחות, ומרוקנים את בלוני המוטיבציה שלנו ללמוד.
כדי לעודד ילדים ללמוד ולהתפתח, כדי לאפשר להם לשהות בנינוחות באיזורים המסוכנים של אי הידיעה, כדי לאפשר להם לטעות בלי חרדה – אנחנו צריכים לעזור להם לבנות יחס בריא לכשלונות שלהם. ללמד אותם שמותר וחשוב לטעות, שמה שחשוב זה לא להימנע מנפילה, אלא ללמוד איך קמים ממנה.
גדולי המצליחים בהיסטוריה – הם אנשים שנכשלו שוב ושוב, נסו ותעו ותהו, והצליחו לקום ולהתקדם. מיקל גורדן מחזיק בשיא העולמי של מספר הקליעות לסל, (אבל הוא גם שיאן ההחטאות).
תומאס אדיסון, גדול הממציאים בהסטוריה, פיתח כמה מההמצאות היצירתיות והמשמעותיות ביותר בהסטוריה האנושית, אבל הוא גם שגה ונכשל עם עשרות המצאות אחרות.
כסופרת ילדים, יש לי העונג לפגוש ילדים בבתי הספר, ולספר להם על תומאס אדיסון ועל הכשרון הגדול שהיה לו – להיכשל בלי דאגה. אני קוראת לו "אלוף בפספוסים, גאון בטעויות ומומחה בשגיאות" ומספרת להם את תולדות חייו שנעו חליפות בין הצלחות לכשלונות וחוזר חלילה. הכישלונות אף פעם לא ריפו את ידיו, להיפך, הוא ראה בהם מרכיב הכרחי להתפתחות היצירתית שלו. הוא המשיך בנחישות קדימה, ללמוד, להשקיע, לפתח את עצמו.
אדיסון גדל אצל אמא שאיפשרה לו לטעות ולתהות, וטיפטפה לו מגיל צעיר : "ניסית? טעית? כל הכבוד, רק ככה לומדים! אגלה לך סוד! תלמד לא להצליח, או שלא תצליח ללמוד"
מי יתן ושנת הלימודים הנוכחית תאפשר יותר מרחב לטעויות, בבית, בכתה, בבית הספר, שנתייחס יחד עם הילדים שלנו, אל הטעויות עם מעט יותר הומור והזמנה, והרבה פחות אימה וקריטיות. שיהיו לנו לא מעט הצלחות, אבל גם כמה שגיאות מופלאות.