ראיון עם ארז דה דרזנר לקראת יום ההתרמה

לקראת יום ההתרמה התארח ארז דה דרזנר,  מתכנית הריאליטי "האח הגדול" במרכז הארצי של אגודת ניצן, נפגש עם צוות העובדים והתראיין ע"י מלי דנינו, מנכ"ל ניצן: 

מלי:
איך הגעת ל"אח הגדול", ארז?
ארז: 
פנו אליי בעונה הראשונה, והיה לי חשוב להשתתף כדי לפרוץ למודעות של הקהילה החירשת- שגם אחד כמוני יכול לעשות את זה בגדול. אני מסתכל על מה שקורה בארה"ב, על המודעות שלהם לצורך בהנגשת הסביבה גם לחירשים ועל כל האנשים השומעים שמבינים ומדברים גם שפת סימנים, ואני מתקומם על מה שקיים כאן בארץ. אני מרגיש כמה הפער עדיין גדול.
מבחינתי, "האח הגדול" היה במה להביע דרכה את מה שחשוב לי.  בעונה הראשונה לא קיבלו אותי, אולי בגלל סטיגמות, אבל יש לי כריזמה ולעונה השנייה נכנסתי. היה לי חשוב מאוד ליצור ב"אח הגדול" אינטראקציה אחרת, שונה ממה שהיה בעונה הראשונה. אני בסך הכל חשדן, רגיש, מופנם ולפעמים אגרסיבי, ואני חושב שהתהליך שעברתי ב"אח הגדול" היה נקודת מפנה חשובה מבחינתי, בדרך שלי להתחבר לאנשים. אני חושב שהתהליך הזה, שבו התוודיתי על כמה קשה להיות חירש, שאני לא כמוכם, פתח לי דרך חדשה להתחבר וליצור אינטראקציה. גם במשפחה שלי הייתה לזה השפעה. אני ובועז, אחי הגדול, לא היינו מחוברים כמו שהייתי מחובר עם תומר, אחי הצעיר. אני מניח שחלק מזה קשור לכך שתומר ואני שנינו חירשים והקשר שנוצר בינינו היה אחר. אני חושב שבעקבות התהליך שעברתי ב"אח הגדול" וחשיפת האני שלי, הקשר עם בועז התהדק וזה מאוד משמח אותי.

מלי:
איזה מסר היה לך חשוב להעביר?
ארז:
האח הגדול זה לא כמו התכנית השרדות מבחינתי. חשוב לי להעביר את המסר שלא מספיק לשרוד, ואני לא שורד- אני מנצח. חשוב לי שקהילת החירשים, ובכלל אנשים עם קשיים, ירגישו שהם כן יכולים אם יאמינו בעצמם- זה מה שאני הבנתי ב"אח הגדול". זה מה ש"האח הגדול" נתן לי- זריקה של בטחון עצמי ואמונה בעצמי, והיום אני מרגיש שזה סוג של שליחות- לעבור ממקום למקום ולהזריק לכולם את מה שאני הרגשתי- שכולנו יכולים לנצח, ולא רק לשרוד, אם נאמין בעצמנו וננסה.
לכן גם שמחתי מאוד לבוא לדבר איתכם היום, ואני עושה את זה מכל הלב. אמנם אין לי לקויות למידה ולא היו לי קשיים בקריאה וכתיבה כשהייתי ילד, אבל אני מתחבר לתחושת החריגות, וחשוב לי שתהיה מודעות. חשוב לי שעוד אנשים כמוני ירגישו שהם יכולים לנצח אם יאמינו בעצמם.

מלי:

במובן מסוים אתה פורץ דרך, על הקשר שיצרת עם הקהילה השומעת ועל העלאת המודעות בחברה בכלל.
ארז:
למדתי בתיכון בבי"ס שלווה בחיפה, בכיתת חירשים, ובבי"ס ויצ"ו, בכיתה רגילה, והיה לי קשה מאוד חברתית; הרגשתי חריג מאוד ולא השתלבתי. זו הייתה תקופה קשה מאוד. עשיתי צבא 3 שנים, שירתתי בבי"ח 10 במרכז האשפוז בתור חובש ואפסנאי. אני חושב שהיה לי זעם נורא גדול אז, כי רציתי להתחבר לקהילת השומעים, אבל הרגשתי בודד.
כשהשתחררתי מהצבא חשבתי שהעולם יפתח לפניי. ירדתי לאילת לעבוד בעבודה מועדפת, עבדתי כמלצר, וגם שם הייתה לי אכזבה גדולה ותסכול. בגלל חוסר מודעות אנשים לא היו מסתכלים עליי כשהזמינו מהתפריט והיה לי קשה מאוד להבין מה הם מזמינים. הרגשתי מאוד לבד ולא מובן. לאורך כל השנים, למרות התסכול, המשכתי לרצות ליצור קשר עם אנשים, ואני חושב שזה התאפשר לי בצורה מיוחדת ועוצמתית בבית האח הגדול.

מלי:
האם עזרו לכם בביה"ס? האם הייתה תמיכה?
ארז:
לא עזרו לנו ממש בביה"ס. אני מרגיש שדרך הקשיים שחוויתי למדתי המון על עצמי, אבל לא קיבלתי עזרה ממשית מהיועצת או מהפסיכולוגית.
עכשיו, בראייה לאחור, ואולי גם בזכות השינוי והתהליך שעברתי ב"אח הגדול", אני חושב שאני יכול לפתוח שוב את הדיאלוג הזה עם העבר, ממקום בטוח יותר, שמקבל את עצמו כמו שהוא. מהמקום שלי היום אני חושב לפעמים שאולי פספסתי כמה הזדמנויות בעבר, ליצור אינטראקציה, להרגיש חלק, להרגיש שיש לי מקום בסביבה החברתית שלי. אבל בתקופה שלי זה היה אחרת- לא היה Facebook ולא SMSים או כל טכנולוגיה אחרת, ובעצם הייתי תלוי ב-100% באחרים בכל דבר שרציתי לעשות. התקשורת שלי עם אחרים הייתה מוגבלת.
אני גאה מאוד לספר שבתקופה שלי מעט מאוד חירשים התנדבו לצבא, והיום יש הרבה יותר. אני מרגיש שבמובנים מסויימים באמת הייתי פורץ דרך.

מלי:
ספר לי קצת יותר על השפה שלך, שפת הסימנים. שמעתי שהרבה פעמים הורים רוצים שהילדים שלהם ילמדו את שפת הסימנים כדי שיוכלו להצטרף ולהרגיש חלק מקהילת החירשים. יש משהו מאוד חזק בקהילת החירשים ובשפה שלכם, נכון?
ארז:
זה נכון, יש אינטראקציה מיוחדת מאוד בינינו. במשפחה שלי, אימי ואבי ז"ל שומעים, אחי הגדול, בועז, שומע, ואני ואחי הצעיר, תומר, חירשים. שפת האם שלנו הייתה בעצם שפת הסימנים. אמא שלי לא רצתה בהתחלה שתומר ואני נלמד לדבר בה- היא רצתה שנלמד לדבר כמו כולם, אז כשהייתי ילד נעזרתי בקלינאית תקשורת. אני חושב שההתעקשות שלה גם מאוד עזרה לנו, בסופו של דבר.

מלי:
מהם מקורות הכוח שלך, לדעתך: מה עזר לך להגיע למקום של תובנות? להיות שלם עם העולם, לקבל את עצמך כמו שאתה, להגיע להישגים וגם לרצות לעשות משהו משמעותי ויוצא דופן בשביל כל הקהילה? למי היית רוצה להגיד תודה?
ארז:
אני רוצה להגיד תודה לאחי תומר, על כל התמיכה שלו לאורך הדרך, ועל כל המאמצים שהשקיע בזמן שהייתי ב"אח הגדול".

מלי:
ולפני "האח הגדול"? מה היה התפקיד של אמא, למשל? או של אבא?
ארז:
רציתי מאוד שאבא שלי, ז"ל, יראה אותי, שיהיה גאה בי. רציתי מאוד לומר לו "אבא, עשיתי את זה! תראה אותי!" אני גם גאה מאוד באמא שלי.

מלי:
אני מאמינה שאתה יכול לתת הרבה כוח להורים, ובעיקר לילדים. השנה שמנו בניצן דגש על בעיות רגשיות של ילדים, כי ראינו שאחת הבעיות הכי קשות של ילדים עם ליקויי למידה היא הבדידות; אין להם חברים והם לא מרגישים שווים.
ארז:
אני מאוד מצליח להתחבר לתחושה הזו, של החריגות והשונות.

מלי:
ילדים רבים מרגישים שלא מבינים אותם. כמוך- לכל ילד עם ליקוי למידה יש את סיפור החיים שלו, ובביה"ס המורה לא תמיד מבינה את זה, ולפעמים הדרישות שלה לא מתאימות לגמרי ליכולות של הילד וזה מעורר הרבה יאוש ותסכול. החלטנו השנה, באגודת ניצן, להפנות זרקור לנושא הזה, של הקשיים הרגשיים והחברתיים של ילדים עם ליקויי למידה והפרעת קשב וריכוז, וכנראה שנפגש עם ועדת החינוך של הכנסת לאחר פסח. אתה מדבר על הבעיות הרגשיות שליוו אותך בשנות ביה"ס ואני שואלת את עצמי מאיפה היה לך כוח? ממי קיבלת את הבטחון שלך?
תומר (אח של ארז):
אני חושב שהתמיכה של ההורים זה הדבר הכי חשוב. בי ובארז, למשל השקיעו המון בדיבור ובשיעורי עזר, הדגישו בבית תמיד כמה זה חשוב. אבל אני חושב שהתמיכה של ההורים היא הרבה מעבר לזה. אותי, אישית, רצו לשים בגן של ילדים עם פיגור, ואמא שלי נלחמה בכולם כמו נמרה; במפקחים, במשרד החינוך, בועדות עירוניות- בכל מקום. למרות שעוד הייתי קטן היא סירבה בתוקף לקבל שיש לי פיגור ונלחמה שיקבלו אותי במערכת הרגילה. בסופו של דבר עברתי מבחנים וגילו שיש לי אינטליגנציה גבוהה, והיום אני שנה שנייה בלימודי משפטים במכללת נתניה. אני חושב שכל זה לא היה קורה אם אמא שלי לא הייתה נלחמת עליי- הכל בזכותה.
ארז:
אני חושב שהקשר ביני לבין הקהל נותן לי המון כוח להמשיך. אני מרגיש שאני רוצה להיות דמות ציבורית שנותנת תקווה לעוד אנשים. אני יכול להיות מקור הזדהות גם לחולי אסטמה למשל, להראות להם שגם אדם עם אסטמה, כמוני, יכול להתאמן בחדר כושר ולשמור על הבריאות שלו.
לכן אני גם לא מצטרף לכל קמפיין שמוצע לי, ורוצה לתרום את התרומה שלי במקומות שבהם אני מרגיש שאני יכול להעצים ובאמת לתת משהו לאחרים. מקומות שהולמים את האישיות שלי.

מלי:
אתם לא יודעים איזה מסר זה בשביל ההורים. אנחנו פוגשים באגודת ניצן כל כך הרבה הורים שמתקשים להיות סנגורים לילדים שלהם, כמו שעשתה אמא שלכם, להגן עליהם ולייצג אותם באופן יעיל ומקדם בכל המערכות שבהם הם משולבים. בשנים האחרונות הדגש באגודת ניצן הוא ההורים, ופיתחנו תכניות שתפקידן ללמד את ההורה להיות סנגור של הילד שלו. בשנה האחרונה אנחנו בתהליכים של פיתוח תכנית חדשה, שתלמד את ההורה באופן קונקרטי יותר כיצד לעזור לילד שלו; כיצד לתאם בין כל המערכות, כיצד להיות מעורבים בביה"ס, איך נראים התהליכים והפרוצדורות שכרוכות בהתמודדות עם לקות הלמידה, מה חשוב לדעת ומה כדאי לעשות. אני חושבת שהסיפור שלכם יכול לעורר השראה בהמון הורים שנאבקים היום על הילדים שלהם. מהכיוון שלך, ארז, אני חושבת שהמפגש שיצרת בין קהילת השומעים לקהילת החירשים מלמד המון על קבלת השונה, על זה שכולנו בני אדם. אני חושבת שחשוב מאוד לקחת את הדגל הזה ולדבר בשם כל ההורים שלא יודעים עדיין איך להגן על הילדים שלהם, כמו שהגנו עליכם. יש לך שליחות.
ארז:
אני מרגיש ששליחות הגורל הפגישה בינינו.  אני מבין עכשיו שהשליחות שלי היא לא רק כלפי קהילת החירשים אלא כלפי כל מי שמתמודד עם קשיים. אני פונה לאוכלוסייה הרחבה ורוצה לחזק אמונה עצמית ביכולת להתמודד ולהצליח, לשלוח אנרגיות חיוביות לכל מי שזקוק להן. אני מרגיש היום, שחלק גדול מהקשיים שלי בעבר היו קשיים פסיכולוגיים; הייתי מופנם מאוד כילד והיה לי קשה להסביר את הקשיים שלי. לכן גם במסגרת "האח הגדול" היה לי כל כך חשוב סוף סוף לדבר- לשתף את כולם ולפתוח את הקשיים שלי על המסך. שכולם ידעו ויראו שלמרות הקשיים אפשר להצליח.

מלי:
מה התכניות שלך לעתיד, ארז?
ארז:
אני רוצה להמשיך ולקדם אינטרסים חיוביים, כמו אלה שדיברת עליהם היום איתי, וגם נוספים. בעתיד, הייתי מאוד רוצה ללמוד משחק - כולם אומרים לי ששפת הגוף שלי מביעה הרבה ואני רוצה ללמוד להשתמש בזה. בנוסף- אני רוצה לפתוח בוטיק בגדים- אני מאוד אוהב בגדים ורוצה להכניס בהם נשמה, ואם אצליח, לייצא לחו"ל.