עבודה בשוק החופשי היא המפתח לשיקום אמיתי / רחל רגב

מאת: רחל רגב, פסיכולוגית שיקומית ונוירו-פסיכולוגית בכירה, מנהלת "ניצן-אונים"

בראשית המאה ה-20 הגדיר זיגמונד פרויד את המשוואה: "בריאות נפשית = היכולת לאהוב ולעבוד". עבור בוגרים עם ליקויי למידה ותחלואה נלוות, היכולת לעבוד באופן נורמטיבי - כלומר להשתלב במקום עבודה רגיל, להשתכר כעובדים מן המניין ולקיים יחסי עובד-מעביד מול המעסיק - משמעותה עמוקה ונרחבת הרבה מעבר למשמעות הכלכלית. 

עד לפני כ-30 שנה, בוגרים אלו כמעט ולא טופלו. בתום 12 שנות לימוד, הם עזבו את מערכת החינוך – לרוב, ללא תעודת בגרות ועם מיומנויות אקדמיות נמוכות. רובם אף לא התקבלו לשירות צבאי. בוגרים רבים נותרו בביתם, ללא תעסוקה, כשהם סובלים מבדידות חברתית, ותלויים בכל צרכיהם בהוריהם, ההולכים ומזדקנים מיום ליום. כתוצאה מכך, תפקוד הבוגרים הלך והידרדר וחלק גדול מהם החלו לפתח סימפטומים פסיכיאטריים ואף נזקקו לאשפוז.

בחברה המודרנית עבודה היא מרכיב דומיננטי: בגיבוש זהות, בבניית הביטחון העצמי, וביצירת תחושת השתייכות חברתית. בעבר, עבור בוגרים עם ליקויי למידה חיפשו יותר פתרונות "תעסוקתיים", במשמעות המצומצמת של המילה - כלומר, תעסוקה שתמלא את זמנו של המשתקם בחלק משעות היממה ולא תאפשר התפתחות של מצוקות עקב שעמום, בטלה וכדומה - היום, אנו שואפים למצוא את הדרך למיצוי השאיפות והיכולות של הבוגר/ת במסגרת האפשרויות ששוק העבודה מספק.

במודל זה, חייבים להתקיים שלושה מרכיבים עיקריים:

1. הכנה נכונה של הבוגר לחיי העבודה - הכוללת יצירת הרגלי עבודה, גיבוש דרכי התנהגות הולמות ולמידת מיומנויות מגוונות. 
   
   
2. איתור מקומות עבודה המתאימים לכל בוגר/ת - זיהוי השאיפות התעסוקתיות המותאמות ליכולות האישיות של כל בוגר/ת ולשוק העבודה. 
   
   
3. הכנת המעסיק הפוטנציאלי, וביצוע מעקב צמוד עד לסיום תהליך הקליטה בעבודה החדשה, כולל המשך מעקב "מרחוק".

אך בזאת לא תמה המשימה: בהמשך, נדרש גם לעודד את הבוגר/ת להתקדם בתוך מקום העבודה ולאייש תפקידים נוספים. חשוב גם לעודד השתתפות בקורסים מקצועיים המוענקים במסגרת מקום העבודה ואף להירשם ללימודים, בתחומים שיאפשרו בהמשך קידום מקצועי.

לפי המודל התעסוקתי הישן, שהיה תקף עד לעשור האחרון, אדם היה מתמקצע בתחום מסוים ומנסה להתקדם בתוכו בצורה אנכית. במודל המודרני, המבנה הזה השתנה. ראשית, מקצועות רבים נעלמו מהשוק, כגון: כתבנות, טלפנות, סנדלרות ועוד, ובמקומם צצו מקצועות חדשים. גם אופן הקידום שונה במודל המודרני, וכיום, עובדים רבים נוטים לעבוד מתחום תעסוקה אחד לאחר ולשנות במהלך החיים את מקצועם כמה פעמים, בהתאם למגמות חברתיות ולשינויים שחלים בשוק.

אבל לאנשים הנתמכים על ידי גורמים משקמים, אין את היכולת לעבור בכוחות עצמם ממקום עבודה אחד לאחר. הם מאופיינים על ידי דפוסי חשיבה והתנהגות נוקשים יותר, שאינם מקלים על מעברים.

לפיכך, חשוב שההכנה לעבודה בשוק החופשי תהיה גמישה ולא תיצמד למודל הוותיק שעל פיו נהגו מרכזי שיקום עד היום, כשהכינו את בוגריהם למקצוע מאוד ספציפי, שהרבה פעמים כבר לא מבוקש בשוק (למשל: חיווט והלחמה אלקטרוניים, נגרות ועוד). חשוב שהמשתקמים ילמדו טווח רחב של מיומנויות, שיאפשרו להם להתאים את עצמם לצרכים של מקום העבודה הספציפי ולעסוק במגוון גדול של עבודות.

ב"ניצן-אונים", מכון הכשרה לבוגרים עם ליקויי למידה מורכבים, מיושמים כל העקרונות שנמנו לעיל. מאז הקמת המכון, לפני 26 שנים, אחוז העובדים בשוק החופשי מבין הבוגרים עומד למעלה מ-85%. זהו נתון שאין כדוגמתו באוכלוסיות דומות בארץ ובעולם.

המאמר פורסם במוסף bio של הארץ לרגל יובל לאגודת ניצן, פברואר 2015