אפשר גם אחרת / ד"ר אייל דורון

מאת: ד"ר אייל דורון ,חוקר ומפתח חשיבה יצירתית, מחבר רב המכר ״להמציא מחדש: הורות וחינוך במאה 21״

זוכרים את השאלות האלה: מכונית יוצאת מחיפה אל ת"א אביב במהירות של 120 קילומטר לשעה, מתי תפגוש את האופנוע שנוסע בחצי ממהירותה הממוצעת? אז הנה שאלה ברוח העולם החדש: ילדה בת תשע וחצי יוצאת עם תיק ששוקל ארבעים קילו בדרכה לבית-ספר שלא השתנה מאז 1953. באיזה נקודה תהיה מוכנה לעולם שמתקדם במהירות אקספוננציאלית? התשובה היא: לעולם לא.

איך זה קרה בעצם?  

ד"ר אייל דורון | צילום: בנימין אדם

איך קרה הפלא הזה: מדינת ישראל הפכה למעצמת הי-טק, אימפריית סייבר, נסיכת ביו-טק. מדינה קטנה ונוצצת עם יוצרים שכובשים את העולם. רופאים, מדענים, טייסים, ממציאים, שפים ומעצבים שמועלים על נס, ולעומת כל אלה, מצבו של החינוך איך לומר - "איים של חדשנות" וביצה טובענית סביבם. קשה שלא לחשוב על השאלה המטרידה: אולי זה פשוט משרת מישהו?

זה הרי לא מתקבל על הדעת. יש כאן יותר מדי כשרון, חוכמה, יכולת ותושייה, יש כאן קוצר רוח לקבל תהליכים ארוכים שלא מובילים לשום דבר, אז איך קורה שהחינוך לא זז קדימה.

תיכף יצעקו עלי: על מה אתה מדבר?? יש את בית-הספר הנהדר ההוא, והמגמה החדשה הזאת שם. יש, ברור שיש. יש מנהלות ומנהלים מדהימים לפעמים, ויש מורות ומורים מעוררי השראה בהרבה מקומות. השאלה היא המערכת כולה, הממוצע, החוויה שעובר ילד שמגיע אל תוך בית ספר ישראלי אי-שם במרכז הארץ. מה החוויה שלו וכמה היא רלוונטית ומוצלחת? התשובה היא מצערת, באופן מעורר השתאות. ברשותכם, אתמקד פה במה שכן ניתן לעשות לדעתי, מחר בבוקר, באופן פרקטי ומיידי. ההנחה שלי היא פשוטה: יש כישרון בשטח. כן, רוב אנשי החינוך שאני פוגש בשטח הם כישרוניים ומלאי פוטנציאל, ואני לא מפסיק ללמוד מהם ולחשוב ביחד איתם. לרוב לא נותנים להם לפרוח, לרוב הם כבר שחוקים, וברוב המקרים הרפורמות הן מסורבלות, מכבידות, יקרות, מלאות בטכנולוגיות מגושמות ותהליכי שיפוץ ועיצוב. אז הנה כמה נקודות כדי להתחיל לרוץ, והאנשים בשטח כבר ידעו לקחת את זה עוד הרבה הלאה. תאמינו לי, תאמינו בעיקר להם.

אנגלית. יש שפה כזאת
המקרה מעורר התדהמה הגדול מכולם הוא מקרה האנגלית. ילד ישראלי מסיים 12 שנות לימוד ופשוט לא יודע אנגלית. ילדים בני 14-15 במדינות אירופאיות יודעים בסוף התיכון שלהם כשלוש שפות, והם לא ילדים יותר מוכשרים. כיצד זה ייתכן ש-10 שנות לימוד מתרכזות עדיין בעיקר בהטיות של present simple ו - present progressive? זה נראה לכם סביר? ילדים שיכולים לספוג שפה, אוצר מילים ומבטא תוך דקות, יושבים וממלאים חוברת דקדוק והטיות פעלים" "he is going", "she is watching" (וואוו, אפילו לא הייתי צריך לבדוק בגוגל את הכתיב). אחרי שנים אתה יוצא מבית-הספר התיכון ומבין שעבדו עליך - אתה מגלה שאתה פשוט לא יודע אנגלית. אתה מדבר בשפה רצוצה ומוזרה, ועכשיו נשארו לך להשקיע 10-15 שנה בניסיון לתקשר עם העולם.

הנה שני רעיונות למחר בבוקר, לא עולים כסף, לא מצריכים שום שיפוץ, טכנולוגיה חדשנית או רפורמה כוללת. אנגלית אמרנו.

רעיון ראשון: בהפסקה הגדולה מדברים רק אנגלית. כמו בכל בית-ספר בינלאומי שמותר לדבר בו רק אנגלית בהפסקות. מדהים כמה מהר ילדים מתרגלים לזה ושוכחים שזה מפריע להם. אם זה נראה לכם יותר מדי, תתחילו בהפסקה אחת גדולה בשבוע. המורה שיודעת הכי טוב אנגלית נותנת דוגמאות לכמה משפטים יומיומיים שהילדים ירצו כנראה להשתמש בהם במהלך ההפסקה וזה פשוט עובד.

רעיון שני: כל תלמידי כיתה ו' מסיימים את בית-הספר היסודי עם קטע סטנד-אפ בן 2 דקות באנגלית. אם אתה יודע להצחיק בשפה, אתה לומד אותה. כל השנה מוקדשת להתכונן לרגע. היו-טיוב מלא בכל-כך הרבה קומיקאים שהילדים מוזמנים לצפות בהם, תחשבו על החגיגה האפשרית הזאת. קומיקאים ישראלים ישמחו להצטרף ולשתף בחוויות המורכבות שלהם בניסיון להצחיק באנגלית, אין כמו קצת הומור עצמי. הנה לכם קמפיין לאומי, ויראלי ולא יקר בכלל. תצחיקו 2 דקות באנגלית. תלמדו לספר בדיחה אחת באנגלית. תלמדו קטע קצר של סטנדאפיסט אמריקאי או בריטי. תצלמו את עצמכם, תעלו לרשת, מה שבא לכם. רלוונטי, מחובר, פשוט. כבר עולה לי בראש איך אני משמש
ב- present simple כאן...

"המורה הטלנט" (המורה הכישרון)
אי-אפשר בלי לדבר על המורים. אלה שמקבלים מעט מדי (כסף, נחת וכבוד) ושום דבר לא באמת ישתנה בלעדיהם. אנחנו, ההורים, אוהבים לבוא בטענות לבית-הספר ואל המורים בפרט. זה הכי קל. להורה הישראלי יש שלושה אויבים מרכזיים שמסדרים לו את המצפון: בית-הספר, הטלפון הנייד ומשחקי המחשב. אלה השלושה שהורסים את החינוך המדהים שהוא העניק לילדיו. בלי שלושת הרשעים האלה הרי היה יוצא לו ילד מחונך למופת. כמה קל. ביקרתי ולימדתי בשנים האחרונות בעשר מדינות. אני אוהב לבדוק ברגליים, אחרת קשה לי להבין באמת. לא פגשתי בהכרח מורות ומורים טובים יותר באופן מוחלט, ובהרבה מהמקומות נחשפתי לבעיות דומות מאוד במעמד המורה. זה מחייב שינוי דרמטי ודחוף באופן בו אנחנו תופסים את המחנכים של ילדינו. אני אדלג מיד לשורה התחתונה: המורה בבית הספר היא "טלאנט" לכל דבר. אני בוחר בכוונה במושג הלועזי והטעון הזה ששמור בדרך כלל לתעשיית הבידור ולכוכבי הקולנוע. כל מורה היא כישרון שיש לטפח, להעריך, לכבד ולהצמיח. זה מתחיל ביחס של המורים לעצמם, וממשיך ביחס שהם מקבלים מהסביבה. הנה מה שזה אומר בפועל.

רעיון ראשון: אל תרכשו יותר פופים צבעוניים, כיסאות עם קפיצים לכיתות, או מערכת טכנולוגית חדשה למעבדה, זה נחמד אבל זה הרי לא באמת עוזר אם המורה מותשת ושחוקה וכולם קצרי רוח. כל כסף שיש לכם הולך מעכשיו לרווחה, לנוחיות, לכבוד, ליחס, לטיפוח ולהשראה של הטלנטים; מכונת קפה חדשה, ספות לחדר המורים, נורות מעוצבות, כרטיסים למיטב הסרטים, מדיטציה למורים פעם בשבוע, מפגש עם אנשים מעוררי השראה, או שורת ביקורים בקמפוסים חדשניים של חברות הי-טק. כל הכשרת מורים נבחרת רק בחשיבה משותפת עם המורים, וכל מרצה שמגיע מקבל הכנה שהוא עומד להפגש עם "טלנטים". הרעיון הוא לחתור לשיפור תנאים מהיר. להמיר למשל תקציב תל"ן (תשלומי הורים) לטובת עוד מורה בכיתה, ולחשוב על הכל מחדש דרך הנוחיות המרבית של מי שמוביל את הילדים שלנו. לתגמל מורים על לימוד יצירתי, לעודד אותם לצאת החוצה מהכיתות, להיות אישיים, לשתף פעולה ביחד במרחב פתוח משותף, לצלם את המורים ולתלות את תמונותיהם על קירות בית-הספר בליווי משפט מפתח שלהם. טלנטים, ממש ככה.
(הערת ביניים: לכל מי שאומר לעצמו עכשיו: "על מה הוא מדבר, הוא פגש מורים בכלל? זה תלוש מהמציאות". אז כן, פגשתי המון מורים, ויש הרבה יותר פוטנציאל ממה שנדמה לכם. תנשמו עמוק ותמשיכו לקרוא).

רעיון שני: כל הפלא הזה מחייב גם את הכישרון עצמו. טלנט חייב לפתח את עצמו, לדייק את עצמו, לכבד את עצמו. זה מין מעגל כזה, סוג של ביצה ותרנגולת. הצעד הראשון הוא ביחס השונה והמשופר אל המורים, ואז תבוא, ובצדק, גם הציפייה שהם יעשו עם זה משהו. זה מאוד תלוי מן הסתם ברוח ובכריזמה של המנהלת או המנהל, ועדיין יש כאן שאלה בסיסית, מורות ומורים יקרים: אתם בעלי מקצוע? אם כן תפעלו בהתאם. תדרשו ותקבלו, אבל בדיוק כמו טלנטים בעולם ההי-טק, תחשבו מה אתם צריכים ורוצים וסקרנים לדעת. העולם הוא קטן ופתוח, וכל הורה בקהילה שלכם ישמח לעזור, ומה שלא - הרי נמצא בהקלקת עכבר מכם. אין מורה שיכול ללמד אפילו אדם אחד בלי שיש לו לפחות מורה אחד שהוא לומד ממנו. בעיני זאת דרישת סף לכניסה לכיתה: ספר לי מי המורה שלך בחודש האחרון. בחדר מורים של בית-ספר נוכחים תמיד המורים עצמם, ורוחם של המורים. חדר עמוס בהשראה. כשעובדים בזה המסר נקלט והופך להרגל שני: מאחורי כל מורה מוצלח מסתתר לפחות מורה גדול אחד.

רעיון שלישי: אל תזמינו את ההורים לשולחנות עגולים כי בדיוק פה מתחילה הבעיה הגדולה. הזמנתם את ההורים - הזמנתם התערבות. ההורים מתבלבלים ולפעמים נפלט להם יחס מזלזל אל הבית-הספר והילדים מחקים את זה. תפסיקו את זה. תציגו בתחילת השנה חזון מגובש וצאו לדרך, ההורים בסך הכל רוצים לדעת שיש על מי לסמוך. צרו הפרדה מכובדת לכולם, כל עוד תבקשו כסף לטיול, לתל"ן ותעשו שולחנות עגולים, תפגשו בסיבוב את ההורים שידרשו ויטענו ויבקרו. תורידו מהם שיעורי-בית ועזרה כספית, ותקבלו את החופש האמיתי והמתבקש להביא לידי ביטוי את הרעיונות שלכם. נראה לכם שאי-אפשר להסתדר בלי תקציבי הורים? זאת התחלה נהדרת לחשוב יצירתי מה עושים אחרת וברור שאפשר. תזכרו שבעל המאה הוא בעל הדעה. ההורים מתנהגים קצת כמו תורמים של בית-ספר, וזאת בעיה, כי במובן מסוים הם כאלה. צמצמו כל תלות בהורים, אתם צריכים את האמון שלהם, לא את הכסף שלהם. אמון מקבלים בהצגת חזון ובשורות תחתונות. תפעילו את המשאב של ההורים בדרך אחרת: תסתכלו על קהילת ההורים בתור מצבור של אלפי שעות ניסיון בתחומי ידע. הם טלנטים ואתם טלנטים, ובית-הספר יכול להיות מרחב למידה שכונתי. תשתמשו בניסיון ובידע של הורי בית-הספר במסגרת היותכם מובילי הלמידה של הילדים שלהם, אל תהפכו אותם לתורמים שלכם.

ילדים מחוננים וילדים שקופים
לקראת הסיום הגענו אל הנקודה הכואבת ביותר, נכון יותר לומר, המכוננת ביותר. בחודש נובמבר נערך מבחן מיוחד מטעם משרד החינוך לאיתור ילדים מחוננים. כתוצאה מהמבחן שנערך בשני שלבים זוכים כ-3 אחוז מהילדים לבשורה המרגשת שהם מחוננים. יתר 97 האחוזים לומדים להבין שהם ילדים רגילים, לא מחוננים ולעת עתה - לא מיוחדים בשום צורה שהמערכת מכירה בה. משהו כמו: בחנו אתכם ומסתבר שאתם "לא" ושיהיה לכם בהצלחה בחיים. ככה מתחיל תהליך ההסללה האמיתי: המחוננים והמיוחדים לעומת כל היתר. בית-ספר נועד לעזור לבנות ערך עצמי ולעזור לילדים להבין מה הם באמת אוהבים בחיים, לא להגיד להם מה הם לא. ילדים ובני-נוער זקוקים לתמיכה, לביטחון ולהשראה כדי להאמין בעצמם, כדי לנסות ולגלות מי הם ומה הם רוצים. והנה באה המערכת ומודיעה להם שהם "לא", זה פשוט בלתי מתקבל על הדעת. אגף המחוננים והמצטיינים במשרד החינוך מלא באנשים טובים וראויים שעושים עבודה מצוינת, מה שרק מדגיש את עומק ההחמצה בקשר לכל שאר הילדים השקופים והרגילים. מה עושים? הנה אפשרות מעשית לדוגמא.

רעיון ראשון: נבחר 24 עד 36 כישורים שונים ומגוונים: כשרון לשפות, כתיבה ובימוי, אומנות, ספורט ותנועה, גישור ואינטליגנציה רגשית, מנהיגות או בישול ועיצוב. שבוע בשנה יעברו כל הילדים בכל בית-ספר יסודי בארץ מבדקים. בסוף השבוע הזה לא יתבשרו הילדים אם הם "כן" או "לא", אלא במה הם מצוינים. זה לא אמור לחרוץ את בחירת חייהם, אבל בהחלט לתת להם תחושת ביטחון בסיסית ויוקרה בעיני חבריהם, ומכאן - אחרי שהבנתם שאתם מוכשרים ויכולים - תמשיכו הלאה. קבלתם אישור ואומץ לצאת לדרך. זהו מפעל שאני מנסה לעשות ולגייס אנשים לטובתו, ואני מנדב את הרעיון ומבטיח להתגייס לעזרת כל מי שרוצה להקים את המיזם הזה: "כל ילד הוא מצוין, צריך רק לעזור לו לגלות במה".

רעיון שני: נגיד שעשינו את כל המפעל הזה, שואלים אותי, מה קורה עם זה מעכשיו. התשובה היא: המון ובלי מאמץ מיוחד. מרגע שכל מורה מקבלת רשימה עם מצוינות ייחודית של ילד, היא לא יכולה יותר להתעלם מזה. יש הצגת סיום בבית-הספר - אי אפשר שלא לבקש מהילד הביישן בפינה לעזור, לא אחרי שזיהינו את הכישרון הייחודי שלו בעיצוב. יש ויכוח בחצר, אפשר לקרוא לילדה שטובה במיוחד בגישור רגשי. מעתה והלאה לא נפנה רק את אותם ארבעה חמישה ילדים מוחצנים, קצת צעקניים, שדורשים וזוללים כל תשומת-לב. יש לנו אבחון מחייב ומעצים. ברוכים הבאים ללימוד הדיפרנציאלי. הנה השלמנו מעגל: המורה הטלנט, הילד הטלנט.

מילה אחרונה לראשי הערים והרשויות המקומיות
אני פוגש מנהלות ומנהלים מלאי כישרון. הם ללא ספק חוליית המפתח. אני מציע לראשי הרשויות בשטח להפוך כל מנהל בית ספר ל VIP – בעירו ולהעניק לו זכויות יתר: הזמנה לפרמיירות למשל, מושב ראשון באירועים, כרטיסים חינם לאירועי תרבות וכל הנחה אפשרית עירונית. זה יאפשר למנהלי בתי-ספר להתפתח, לבלות, ולקבל הערכה, כבוד ויחס, וזה כל כך פשוט לביצוע. החלטה של ראש-עיר שמכבד את המנהלים המובילים את מוסדות החינוך בעירו ומעניק להם אישור כניסה יוקרתי. מחווה קטנה שמסמלת כל כך הרבה, למה לא בעצם?

מתוך מוסף ביו של עיתון הארץ בשיתוף אגודת ניצן, ספטמבר 2019