למה פילוסופיה? / אירי ריקין

מאת: ד"ר אירי ריקין, מרצה לפילוסופה, תרבות וספרות, במאי ומגיש דוקומנטרי, עיתונאי ומבקר ספרות.

אירי ריקין, צילום: תומר אפלבאום

ההכרזה לא השתמעה לשתי פנים, כדרכן של מודעות אבל. "בצער רב אנו מודיעים על פטירתו של התואר פילוסופיה ז"ל, 1900–2019", הכריזה איזו מכללה עם הומור קריאטיבי- ואיך אמר המשורר: "כמו ששם צחקנו לא בכינו שנים". 

האמת שלא הופתענו. ההכרזה על מותה של הפילוסופיה היתה אפילו מאוחרת מדי, שהרי בעידן הצ'יפ-קליפ, מדעי הרוח ככלל הם כבר לא סחורה, תרתי משמע. זה לא רק שר החינוך היוצא ששם את המתמטיקה על ראש שמחתנו, אלא גם נשיאה היוצא של "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", שהסביר לנו בקנאה בלתי מוסתרת, ש"שגשוגן הטכנולוגי-מדעי של מדינות כמו סינגפור נעוץ בעובדה שהן "מייחדות פחות זמן ללימוד דברים לא חשובים ויותר זמן ללימוד דברים חשובים".

דברים "חשובים" הם כמובן מקצועות טכניים / מדעיים / אמפיריים / מועילים דוט קום, שתורמים לצמיחתה הכלכלית של מדינה. דברים "לא חשובים", כבר הבנתם, הם כל השאר.
בשוק ידע שתכליתו היחידה היא שורת הרווח, אין זה פלא שהחיים הופכים ליעד מבוצר, שלא רק צריך לכבוש, אלא גם להגיע לפני הילד של השכנים. וכשמחליפים את כל הערכים בשילוש קדוש של הישגיות-תחרותיות-הצלחה, מי צריך לימודי פילוסופיה שחופרת עם שתי פנים (ויותר) לכל שאלה; שרק מסבכת את הדברים, מעיקה על הנשמה ועוכרת שמחה, אז יאללה תורידו עוד אפליקציה למדורה.

דבר אחד בטוח, המין האנושי, וזה לא חדש, נמצא בצומת הדרכים הדרמטי בתולדותיו, שמאתגר את מערכות החיים המסורתיות בכל פריים של קיומנו. בעידן גוגל-דוט-עולם, המורה למשל, אינו עוד היחיד בכיתה שיודע את התשובות, אלא זה שצריך לדעת לשאול את השאלות הנכונות; שאלות שגוגל לא יודע לענות עליהן, כמו מה המחיר שאנו משלמים על נגישות כל הידע בלחיצת מקש.

בהגדה של פסח, ההיפך מחכם הוא זה שאינו יודע לשאול, ולדעת לשאול את השאלות הנכונות, זו המשימה הגדולה של מערכת החינוך העתידית שלנו. שאלות שאינן מחפשות תשובה אינפורמטיבית / כמותית כמו מתי נולד נפוליאון או כמה חתולים יש בלונדון, אלא מצריכות חשיבה מעמיקה, רלפקטיבית, מתבוננת ו"לא שימושית", שהיום קוראים לה חפירה, ופעם קראו לה פילוסופיה.

היוונים הקדמונים הבינו שפילו-סופיה, קרי אהבת החוכמה (בתרגום מילולי), קודמת לכל ידיעה. סוקרטס האמין ש"אפשר ללמד כל אחד לחשוב". לחשוב פירושו להרים את המכסה מעל סיר החיים, לראות איך הם נראים מבפנים, וגם לחשוב עליהם "מבחוץ". לחשוב פירושו גם לדעת את עצמך, מאווייך, יכולותיך, מקומך בעולם, אך לא פחות לדעת את מגבלותיך בהכרת העולם, כי מי שחושב שהוא יודע הכל, זה כל מה שהוא יודע. 

הכלכלה הקפיטליסטית מחנכת את עולליה ללמוד רק מה שנחוץ / מועיל / הכרחי / פרקטי: רוצה לומר, רק מקצועות שאפשר להגיע איתם "רחוק בחיים" (אלוהים יודע איפה המקום הזה נמצא). אך תלמיד שירכוש את ידיעותיו רק מן המוכן, לא יידע לבקר סמכות חיצונית, להתמודד עם לחץ קבוצתי, להבין מבנה לוגי של טיעון, לזהות טיעון כושל, או לשאול את השאלות הנכונות.

כאזרחי המאה ה-21 אנחנו יודעים לכאורה המון דברים; אנחנו אלופים במציאת כל התשובות לבעיה מוגדרת, אבל לא תמיד באמת מבינים את מה שאנחנו יודעים. הפילוסוף לצורך הענייין, מזכיר לנו שאנחנו לא יודעים את מה שאנחנו לא יודעים, והמתודה המדעית עוזרת רק במקומות שאנחנו כבר יודעים.

הפילוסופיה ככלל היא מחשבה בהילוך איטי. היא משחררת אותנו מההרגל, מגרה את הספק, מפרקת ומאתגרת כל פרדיגמה עד לרמת האטום- כולל ספק בעצם קיומו של העולם עצמו. היא אומרת לנו בלשונו של סארמאגו, ש"גם אם נחשוב שאנו בטוחים במציאות כלשהי, שנפקפק אם מה שרואים ממנה הוא מדוייק ונכון, או שזו רק גירסה בין גירסאות, ושמא גרוע מזה, גירסה בלעדית שטוענים כי אין בלתה".

כולנו חיים בְּכֶלֶא העצמי. אנחנו רואים וזוכרים תמיד לטובתנו, ובתוך כך משכנעים את עצמנו, שאנחנו תמיד צודקים. הפילוסופיה מזכירה שהידע שלנו תמיד מוגבל וחלקי, וכשאתה מבין את מגבלותיך אתה גם יותר סבלני לדעות של אחרים- כי אתה אף לא יודע בוודאות שאתה צודק. מי שלומד למשל, את משל המערה של אפלטון, יפקפק גם בידיעותיו הנחרצות ביותר, וכנראה גם לא יריב עם זולתו למי יש אלוהים גדול יותר.

אנחנו חיים בחברה שמתייחסת לקדמה טכנולוגית כמו לרוח הקודש, וחושבים שכל בעיה אפשר לפתור בלחיצת כפתור. אז נכון שמדע וטכנולוגיה מאפשרים לנו להציץ לאלוהים במחברות, לבקע אטומים, לפצח קודים גנטיים ולהאריך את חיינו עד צאת הנשמה. אבל נכון לעכשיו אין באפסטור שום אפליקציה שתענה על שלוש השאלות המשחרות לפתחו של כל הומוספיאנס: מי אני? מה אני יודע? ומה אני רוצה?

והנה לכם תוכנית לימודים חדשה שלא תיגמר לעולם....

מתוך מוסף ביו של עיתון הארץ בשיתוף אגודת ניצן, ספטמבר 2019