ניצחון מתוק / ד"ר ענבל בכר כץ

מאת: ד״ר ענבל בכר-כץ, מרצה לחינוך מיוחד מכללת לוינסקי לחינוך

ד"ר ענבל בכר כץ | צילום: יעל ליטבק

״בוקר טוב ילדים, ברוכים הבאים לכיתה ב׳. אני מבקשת מכולם להוציא ספר ולהתחיל לקרוא. עוד מעט נקרא כולנו יחד״. זיעה קרה מתחילה לכסות את פניי. אני מנסה לעבור עם אצבע מנחה בין שורות הספר, כדי שהמורה תחשוב שאני קוראת ומדי פעם מגניבה מבט לעבר המורה כדי לבחון אם היא חושדת בי. מתפללת בשקט שהמורה לא תבקש ממני לקרוא לפני כולם.

בכיתה ג׳ למדתי לקרוא ולכתוב. עד אז, מצאתי טכניקות שונות שיעזרו לי להבין מה כל הילדים שמסביבי קוראים. קינאתי בהם על כך שהכול קל להם כל כך. איך הם מצליחים לחבר בין כל האותיות המוזרות האלה לכדי קריאה?
הקושי הלימודי שלי השפיע מאוד על המיצוב החברתי בכיתה. הייתי חסרת ביטחון, לא השתתפתי במשחקים שדורשים מיומנות לימודית, הסתובבתי בין ילדי הכיתה והשכבה עם תחושה שאני כישלון, שמשהו אצלי לא בסדר ״איך זה יכול להיות שכולם מצליחים לקרוא ואני לא?״

מדי יום, ולעיתים כמה פעמים ביום, שמעתי את המשפטים: ״את לא יודעת ללמוד...לא ייצא ממך כלום... איך יצאת ככה אחרי ארבעה אחים כל כך חכמים?״ ועוד משפטים שבעקבותיהם הבנתי שיש לי בעיה. לא שלחו אותי לאבחון, כי לפני יותר מ-40 שנה, התחום הזה לא היה מוכר ונוסף על כך, הסתרתי מההורים את הקשיים שלי. אחותי הצעירה הייתה ילדה עם צרכים מיוחדים, ולכן חשבתי שאני לא צריכה להטריד אותם עם בעיות נוספות.

חוסר הביטחון שהתהווה לאורך השנים ונבע מהקושי הלימודי, התעצם מאמירות המורים שלא האמינו בי, לא נתנו לי כלים להתמודד והרסו כל תקווה להתגבר על הקושי. כך עברו שנות בית הספר עם אותן אמירות ועם תסכול הולך וגובר, עד שהגעתי לתיכון. בחרתי ללמוד במגמת ביולוגיה וספורט. מגמה שבעצם חיבור תכניה היא התנגשות של שני תחומים שבאחד מהם אני מתקשה, ובשני אני פורחת. בעקבות הספורט היה לי קל יותר בתיכון, אם כי, בכל שנה עברתי מבחני מעבר כיתה בקיץ כדי להצדיק את הישארותי במגמת הספורט.

לאחר התיכון התגייסתי לצבא ושירתי בתפקידי פיקוד והדרכה. בנקודה זו בחיי ידעתי שאהיה מפקדת שרואה את האדם מעבר לקשייו, שאאמין בו, שאצמיח אותו ואתן לו כלים להתמודד עם הקשיים שלו. השירות הצבאי בנה אצלי חזרה את הביטחון שאיבדתי בתיכון. חוויתי הצלחות רבות ומהמקום הנמוך שהגעתי ממנו הרגשתי שאני מסייעת לאחרים. בסוף השירות הצבאי, בשנת 1991, נפצעתי במהלך מלחמת המפרץ הראשונה. פציעה שהותירה אותי עם 54% נכות ועם תהליך שיקום ארוך ומתיש לאורך שנים. כחלק מהשיקום התחלתי לשחק טניס שולחן. לא האמנתי בעצמי, כי זו הייתה נקודת המוצא שלי עוד מתקופת בית הספר. ככל שעבר זמן באימונים, הבנתי שמצאתי את התחום החזק שלי. זכיתי בתואר ״אלופת ישראל״ במשך שנים רבות ברציפות ולאחר שהשתתפתי בתחרויות בינלאומיות כחברה בנבחרת הפרלימפית של ישראל בתחום טניס השולחן, עליתי אף בדירוג העולמי עד שהגעתי להיות מדורגת במקום השני בעולם.

כשעמדתי על הפודיום ודגל ישראל התנוסס מאחוריי, לא הייתי עסוקה בתחושות הניצחון, הגאווה והייצוגיות. המשפטים היחידים שהדהדו בראשי היו של המורים שלי: ״לא ייצא ממך כלום... את לא יודעת ללמוד״... אבל הפעם המשפטים האלה גרמו לי לחייך. הרגשתי שניצחתי ולא רק במשחק. ניצחתי את כל המשפטים האלה ששמעתי במשך 12 שנים. הספורט היה המפלט שלי בשנות בית הספר, וקרש הקפיצה לעיצוב הביטחון העצמי ולאמונה ביכולותיי. 

בגיל 36, בעודי חווה את ההישגים הגדולים ביותר בתחום הספורט, עדיין הרגשתי שיש נקודה שחורה מהעבר שאני חייבת לנסות ולפתור גם אותה. אותה ילדה ונערה לקוית למידה עם כל כך הרבה קשיים בבית הספר, שהצליחה מאוד בתחום הספורט. אולי אותה ילדה, שהיום היא כבר אישה נשואה עם שתי בנות צעירות, תנסה להתמודד גם עם התחום האקדמי שנכשלה בו בעבר? ואכן בגיל 36 התחלתי את לימודיי האקדמיים. למדתי לתואר ראשון, לתואר שני ולתואר שלישי ואת כולם סיימתי בהצטיינות יתרה. ניצחתי גם כאן. גם את הלקות שלי וגם את האמירות ששמעתי כל החיים מהמורים.

היום אני מכשירה מורים לחינוך מיוחד במכללת לוינסקי לחינוך. התחום שאני מקדישה לו את הזמן הרב ביותר הוא ראיית הילד, התלמיד, בראייה הוליסטית ולא מתייגת וכזו הרואה אותו מעבר לקשיים שלו. אני נותנת לסטודנטים-מורים לעתיד כלים לראות כל ילד במבט רחב, כזה שמאפשר לזהות נקודות חוזק של כל תלמיד, מוגבל ככל שיהיה, ודרכן לנסות ולתת מענה לקשיים שלו, בדיוק כמו שתחום הספורט היה עוגן חיובי עבורי בשנות הלימודים בבית הספר. והחשוב מכול, להאמין ביכולות של כל תלמיד. כל תלמיד יכול להצליח וההצלחה שלו תלויה בנו, המורים. עלינו לזכור שכל אמירה של המורה נכנסת למחזור הדם של התלמיד ושוקעת אי שם בעורקיו. זרם הדם מנסה לשטוף את המשקעים אך מצליח אולי רק לשחוק אותם במעט. ובאופן מקביל, כל אמונה בילד, כל כלי שנתנו לו להתמודדות עם הקשיים, וכל הצלחה שהוא חווה, שוקעים עמוק בפנים ובונים אותו. האחריות על כל אלה היא שלנו, המורים!

מתוך מוסף ביו של עיתון הארץ בשיתוף אגודת ניצן, ספטמבר 2019