הקמת אגודת ניצן

הקמת אגודת ניצן / דברים מפיה של מירה פיין, ממקימות האגודה

 בשנת 1966 התאגדה קבוצת ביוזמתו של דר' דרעין (נוירולוג ילדים ופסיכיאטר), במטרה להקים מסגרות חינוכיות שיתאימו לילדיהם שהופנו עד אז למסגרות ובתי ספר מיוחדים שלא התאימו להם. היו אלה ילדים בעלי מנת משכל רגילה, בהופעתם החיצונית לא היה דבר המבדיל אותם מילדים אחרים, עם זאת הם סבלו מליקויים ספציפיים שבאו לידי ביטוי בלימודיהם, דיבורם, משחקם והתנהגותם שהבדילו אותם מילדים אחרים בני גילם וחייבו הקמת מסגרות מיוחדות שיתאימו ליכולותיהם ולקשייהם המיוחדים ויאפשרו להם לפתח את המיומנויות הלקויות שלהם, איש איש לפי קשייו ויכולת ההתקדמות שלו.

עוד לפני שהוקם ביה"ס "מצדה" בצפון ת"א – ביה"ס מיוחד לילדים לקויי למידה בשנת 1967, הוקמו ביוזמתם של הורים אלה ובראשם משה דרורי ז"ל, 3 כיתות בניהולה של הגב' ברכה פאלק, בתוך מבנה מגורים ברח' נס-ציונה בת"א.  לאחר מכן הוקם ביה"ס "מצדה" במבנה ערבי ישן בשכונת ג'מוסין בצפון ת"א.
משה דרורי ז"ל הוא שהציע לפנות לעירית ת"א בבקשה לכלול את בית הספר במסגרת מנהל החינוך שלה, בעוד שההורים, בייאושם, חשבו בתחילה להקים בית ספר בכוחות עצמם.
הרב פרנקל, הרב הראשי של ת"א דאז, עזר להורים ביצירת הקשרים עם העירייה.
אגודת "מלבן" הייתה הראשונה שהושיטה יד לניצן. היא העמידה לרשות האגודה חדר, מזכירה ועובדת סוציאלית בחצי משרה. חשוב לציין שהעובדת הסוציאלית של ניצן הייתה מוזמנת באופן קבוע לישיבות הוועדות (כיום - וועדות ההשמה), שהחליטו מי יופנה לבית ספר מיוחד ללקויי למידה.
בעקבות בי"ס מצדה הוקם לימים בי"ס "נווה שאנן" ביפו ורק לאחר מכן בשנת 1974 הוקמו כיתות מיוחדות לליקויי למידה בבתי ספר רגילים.
מבצע ה"טלתרום" למען ילדים בעלי צרכים מיוחדים שנערך בשנותיה הראשונות של הטלוויזיה הישראלית  נתן את הדחיפה הגדולה והכספים שנאספו בו אפשרו הרחבת הפעילות של ניצן ופתיחת סניפים נוספים. 
עד אז סניף ת"א היה הסניף הראשון שהוקם והעניק את שירותיו לילדים מכל הארץ ודאג אף לארגון הסעות הילדים לבתי הספר וכן התמקד בפעולות העשרה מגוונות בשעות אחר הצהריים כשגולת הכותרת שלהם הייתה "פרויקט וינגייט" – הסעת הילדים למכללה לחינוך גופני שבמכון וינגייט ועבודה בתנועה בהדרכת הסטודנטים, תלמידי המגמה לחינוך מיוחד.
מרכז ההדרכה והאבחון הוקם מאוחר יותר ביוזמתה הברוכה של רבקה קדרון ז"ל והיווה את המרכז המקצועי הגדול והעדכני ביותר בתחום האבחון והטיפול לילדים לקויי למידה אשר העלה למודעות את הנושא בקרב אנשי חינוך מחד והקהל הרחב מאידך. 
הסניפים הראשונים שהוקמו לאחר סניף ת"א היו בירושלים ובחיפה ובעקבותיהם סניפים ברחובות, חדרה, השרון, רמת גן ועוד ועוד.     

המרכז לאבחון וטיפול של אגודת ניצן בשיתוף משרד החינוך (2003 – 1982)
המרכז הארצי לליקויי למידה הוקם ביוזמתה של רבקה קדרון ז"ל בתחילת שנות השמונים.
רבקה, שעבדה כמדריכה ומפקחת בתחום ליקויי הלמידה, חשבה כי טיפול מונע, הבא בעקבות איתור הליקוי ואפיונו הוא תנאי ראשון לקידומו של התלמיד המתקשה.
לצורך ייעול וקידום הנושא היא פעלה לשיתוף פעולה בין משרד החינוך, האגף לחינוך המיוחד בראשות פרופ' זקס ז"ל ואגודת ניצן ויחד הקימו את המרכז. אחרי מותו של פרופ' זקס המשיך הקשר עם המשרד וזכה לתמיכתו של עזרא מיכאל יבל"א שתמך וסייע לאורך שנים רבות.
רבקה חקרה את התחום שהיה בחיתוליו בארץ ובעולם, פתחה אבחונים בתחום הקריאה והחשבון. לעזרתה היא גייסה מדריכות לליקויי למידה, שאבחנו את התלמידים בבתי הספר ולאחר מכן - בהתנדבות במרכז שקרם עור וגידים, ברח' פרץ בתל-אביב. במקום הקטן, נבדקו תלמידים, המורים קבלו הדרכה ויצאו לדרך הטיפולית.
רבקה ראתה את עבודת ההדרכה והפיקוח בשטח ולא במשרד. היא נסעה ברחבי הארץ ועסקה רבות בהרחבת המודעות לנושא התלמידים עם ליקויי הלמידה.
בשנת 1983 הצטרפה למרכז שרה וילנאי ובמשך עשרים שנה ניהלה אותו. במשך השנים הפך המרכז למקום דינאמי. מאות תלמידים מכל רחבי הארץ נבדקו מדי שנה ומוריהם קיבלו הדרכה. נפתחו השתלמויות רבות למורים בחינוך הרגיל והחינוך המיוחד, כשההשתלמות המובילה היתה הכשרת מורים לאבחון דידקטי בעברית, חשבון ומאוחר יותר - באנגלית.
אחת המטרות שהמרכז הציב לעצמו היתה להיכנס למקומות שמשרד החינוך לא פעל בהם. לכן במשך השנים היו במרכז טיפולים פרארפואיים: ריפוי באמנות, בתנועה, בדיבור ואף ריפוי בעיסוק.
המרכז רכש בשיתוף עם הביטוח הלאומי ציוד יקר: ציוד אורקולי, מכשור לריפוי בעיסוק, אביזרי המחשה ועוד, והשאיל אותו לבתי הספר. בנוסף פעל מרכז ההדרכה להגברת המודעות בקרב מוסדות המדינה, ואנשיו היו לחלק מרכזי ממחליטי ההחלטות החשובות בנושא זכויות התלמידים לקויי הלמידה, לדוגמא: כתיבת חוזרי מנכ"ל בנושא, מבחנים מותאמים, חוק הנכים, חוק ליקויי למידה ועוד.
אחד הפרוייקטים הגדולים בעבודת המרכז היה פיתוח כלי אבחון חדשים בקריאה, לאחר שהכלים הישנים שפתחה רבקה לא היו מתוקננים: "הסוללה הדיאגנוסטית לתהליכי הקריאה בשפה העברית" פותחה ע"י דורית לחמן וצילה שלם בייעוץ האקדמי של פרופ' בנטין.
שיתוף הפעולה עם משרד החינוך הופסק בשנת 2003. כיום מופעל המרכז על ידי אגודת ניצן.

רבקה קדרון - דברים לזכרה 

רבקה קדרון ז"ל יזמה והקימה את המרכז הארצי לליקויי למידה של אגודת ניצן

שפעל בשיתוף משרד החינוך.

המרכז הוקם בסיוע פרופ' זקס ז"ל שהיה המפקח על החינוך המיוחד ועזרא מיכאל שניהל את האגף לחינוך מיוחד. את המרכז ניהלה במשך 20 שנה, הגב' שרה וילנאי.

קורות חייה של רבקה קדרון ז"ל, כלת פרס החינוך לשנת תשנ"ג, חרוטים חלוציות, יצירת מודעות לחינוך לקויי למידה בכל המישורים, הקמת המרכז הארצי, הכשרת דור מורים וצוות מיומן לטיפול, כתיבת כלי אבחון וספרים רבים, המהווים בסיס יסודי ואיתן לטיפול ואבחון אוכלוסיית לקויי הלמידה.
המרכז הארצי של אגודת ניצן ע"ש רבקה קדרון ז"ל, מכשיר מדי שנה מאות מורים המנציחים את מורשתה, ממשיכים את דרכה ומגשימים את חזונה בשדה החינוך במדינת ישראל.
עם המעבר של המרכז הארצי למשרדים חדשים בשלהי תש"ס, הוזמנו מתנדבי ועובדי ניצן לחגוג את המעבר ולהרים כוסית לשנה החדשה – תשס"א. את האירוע כבדה בנוכחותה הגב' דינה מיימון ובמהלכו, נשאה דברים על אחותה, רבקה קדרון – מקיימת מרכז ההדרכה והאבחון:

סיפור חייה של רבקה קדרון ז"ל
כתבה: אחותה דינה מימון
צרעה / ספטמבר 2000, ראש השנה התשס"א

רבקה (קפלן) קדרון ז"ל

רבקה נולדה בכ"ה באלול תרפ"ז, בעיר תל-אביב, בשכונת נווה שאנן.
היא היתה בת בכורה להוריה שרה (לבובסקי) ושמואל קפלן, שניהם מראשוני העליה השלישית.
רבקה נקראה ע"ש סבה, אבי שמואל אביה ששמו היה ראובן, אבל נקרא בפי כל "רובקה". אביה של רבקה היה, מנעורותו, בעל הכרה ציונית. הוא נולד בעירה זוויל באוקראינה בשנת 1898. בילדותו התקיים הקונגרס הציוני הראשון ושליחיו קראו לעם היהודי לעלות לארץ ישראל  ולהפריח את שממותיה.
גם הקרן הקיימת לישראל כבר פעלה לגאולת אדמת ארץ ישראל, מה שזרז עוד יותר את עלייתו ארצה, היו הפוגרומים שערכו הקוזקים האוקראינים ביהודים שסיסמתם היתה: "הכו את היהודים והצילו את רוסיה". וכך,
ב-14/4/21 צרר שמואל את מעט חפציו, בתוכם הטמין אקדח, שי "להגנה" בירושלים, שנועד להמסר ליד מר אוסטר שהיה אז מראשי ההגנה בירושלים ולימים – ראש עירית ירושלים.

שמואל וכמה מחבריו, עלו על אניה בעיר אודסה, השוכנת לחוף הים השחור, אניה שתישא אותם לארץ ישראל, הם לקחו עימם באניה חלק מן הילדים פליטי הפוגרום בעירם זוויל שבאוקראינה, ילדי שנותרו יתומים מאם ומאב, כדי להביאם לכפר הילדים שליד עפולה וכך אמנם עשו.

אחיה של שרה, אמה של רבקה, הדוד מיכאל ליבובסקי, היה בן יחיד להוריו והיו לו רק שש אחיות. גם הוא היה ציוני. הוא הושפע בעיקר מן המנהיג זאב ז'בוטינסקי שנהג לעבור בבתי הכנסת ולקרוא לנוער לקום ולעלות לארץ ישראל. בגיל 17 הוא קם ועלה לארץ ושם התגייס ל"קבוצת השומר" שקמה כדי להגן על הישובים מפני פורעים ערבים.

אביו אפרים לובובסקי, שהיה אדם דתי מאד, האמין שאסור ליהודי לדחוק את ביאת המשיח ולעלות לארץ ישראל. הוא כעס מאד על בנו יחידו, שנחשב גם ה"קדיש" שלו, ובכעסו כי רב הוא קרע קריעה, כמו שעושים כשנפטר מישהו, ישב שבעה והכריז :"אין לי בן"! ומאז אסור היה להזכיר את שמו בבית. כשהאב, אפרים ליבובסקי, מת במגפת החולירה הנוראה שהפילה ברוסיה אלפים רבים של חללים, קמה אמא בלה ליבובסקי, סבתא של רבקה, לקחה את בנותיה שנותרו ברוסיה ועלתה עמם לארץ ישראל, להצטרף לבנה מיכאל.
בין בנות אלה היתה גם שרה – אמה של רבקה. היא עלתה ארצה בשנת 1923 ואף היא נמנתה על העליה השלישית.

כאן בארץ ישראל בעיר תל-אביב נפגשו שמואל ושרה ונישאו. נולדה להם בת בכירה שנקראה רבקה. מילדותה היתה רבקה קטנה, רזה, שקטה, חמודה, ביישנית ובעלת עיניים בוערות, שהעידו על תבונה וסקרנות רבה מאד.
כשרבקה סיימה את כיתה א', אמרה המורה לאמה, בפגישת הורים: בתכם קטנה, ביישנית ושקטה מאד, כנראה שאינה יודעת עדין קרוא וכתוב ואף לא חשבון. כשאני שואלת אותה בכיתה היא מעולם לא עונה לי, אני מציעה להשאיר אותה שנה נוספת בכתה א'.
אמא שרה התפלאה מאד ואמרה למורה: נכון שרבקה קטנה ושתקנית, אבל נהפוך הוא, לא רק שאינה מתקשה בקריאה, כתיבה וחשבון, אלא שהיא בולטת בקריאה רהוטה ובכתיבה, בחישוב, בהבנת שאלות ובפתירתן.

אמרה המורה בלבה: כל אמא אומרת כך על בתה, אבל הציעה: אם נכונים דבריך, בואי ונבדוק זאת. אני אשב ליד שולחני, את ורבקה תשבו בקצה החדר, אתן לך דף חשבון ודף קריאה ונראה...וכך עשו.

מהר מאד התברר למורה שרבקה קוראת ומבינה כמו ילדה בכיתה ג', ענתה על שאלות בשפת הספר (כבר אז היה לה זיכרון פנומנלי), היא חשבה וענתה על שאלות בחשבון במהירות ובביטחון.

לפתע התהפכו היוצרות, המורה הודתה בטעותה ואף הציעה להקפיץ אותה לכיתה ג', אבל אמא שרה אמרה: בעצמך אמרת שהיא קטנה וביישנית, כיצד היא תרגיש בין ילדי כיתה ג'?

אצל רבקה  בלטו כבר אז תכונות חברתיות ועל כן הילדים אהבו אותה מאד. היא עזרה לכל מי שהתקשה בקריאה או בחשבון. היא עשתה זאת בחוש של ילדה קטנה ונבונה ובצניעות. וכך עשתה עד סוף השמינית. רבים מחבריה חבים לה את עלייתם מכיתה לכיתה. כבר אז היא היתה מורה קטנה, אבל נבונה, כי ידעה להסביר בפשטות בגובה העיניים של חבריה והם הבינו אותה, מה שלא הבינו ממוריהם.

כשסימה את כיתה ח' התקבלה לגימנסיה "בלפור" שנודעה בתלמידיה המצטיינים ובשל ציוניה קבלה מלגה לכל ארבע השנים. כשסיימה את השמינית היו הימים ימי טרום המדינה, טרום מלחמת השחרור. רבקה הלכה להכשרה לקיבוץ משמר השרון והתגייסה לפלמ"ח. בהכשרה היא אהבה מאד לעבוד בענפי המשק שדרשו מלאכת כפיים. היא עבדה בגן הירק, ובפלמ"ח היא השתתפה בהעלאת מעפילים. בליל וינגייט היא היתה על חוף הים בת"א. המדריכה שלה היתה ברכה פולד שנהרגה באותה פעולה.

ב-29/6/46 – ב"שבת השחורה" – היא וחבריה נתפסו במחנה הפלמ"ח במשמר השרון וישבו בכלא בלטרון, מקום בו ישבו במאסר גם מנהיגי הישוב. בסופו של דבר השתחררו היא וחבריה ועלו להתיישבות בפוריה, מקום יפה נוף המשקיף על הכנרת וקשה לפרנסה. היא וחבריה נאחזו באדמה בציפורניהם, גם שם עבדה רבקה בגן הירק, אח"כ נשלחה להדרכה לקומונה בקרית חיים. לצערה הרב, הקיבוץ לא החזיק מעמד והתפרק. רבקה החליטה באותו זמן ללמוד באוניברסיטה.

באותה תקופה היא הדריכה ב"מקווה ישראל" ושם פגשה את יעקב קדרון בעלה לעתיד. הוא היה ניצול מלחמת העולם השניה. בזמן המלחמה גויס לצבא היגוסלבי ונפל בשבי הגרמני. בתום המלחמה, הוא וחבריו עלו ארצה והקימו את "מושב מגשימים" שליד יהוד.

גם לאחר נישואיה המשיכה רבקה בלימודיה, תחילה באוניברסיטת ירושלים ואח"כ עברה לאוניברסיטת ת"א.
כך למדה כשהיא מגדלת גם שני ילדים קטנים וחמודים – מאור ועירית, בעזרתו הבלתי רגילה של יעקב. היא סיימה את האוניברסיטה ושם עשתה גם הסבה להוראה והפכה למורה ב"מגשימים".

בקיאותה הרבה בשני התחומים ותבונתה, גם במתמטיקה וגם ברכישת הקריאה, עזרה לה להכין מרכזי למידה יפים, מעניינים, מסקרנים ומשעשעים, ששלחו את הילדים לחפש ידע במקורות רבים. היא נהגה לכתוב אותם בידיה ולאייר אותם גם כן.

תלמידיה אהבו אותה מאד, ומעל לכל אהבו בזכותה ללמוד וחיפשו עניין. רבקה לא נתנה לאף ילד אחד להישאר מאחור. היא ייחסה חשיבות רבה לחינוך, להנחלת ערכים, ערכי חברה, כיבוד זכויות הזולת, כבוד לחיי אדם, כבוד לעבודה ובכלל. עד היום זוכרים לה תלמידיה את חסד התקופה ההיא.

היא ידעה שיש לעזור יותר לילדים מתקשים מאשר לילדים שכך או כך יצליחו להתקדם ולכן עשתה תפנית לכיוונם ובחושיה החדשים הבינה שלא פחות מהם, יש להתייחס ולעזור להוריהם, ובתוך כל זאת פיתחה כלים לגילוי הילדים המתקשים, לאבחן סוג הקושי ופיתחה מכשירים שיענו על הצרכים האלה. כמו כן פיתחה הבנה בשיטות השונות, הנחלת הקריאה בייחוד, ולמדה איך לבחור את השיטה המתאימה לילד המתקשה. כך עשתה גם בנושא הקניית מושגי יסוד בחשבון והתאמת הדרכים השונות להוראתם. היא קראה הרבה, כתבה הרבה, עיבדה את הניסיון שלה בשני התחומים ואת הידע האדיר שלה לשיטות עבודה.

לבסוף הקדישה את עצמה לנושא החשבון. היא כתבה חוברות עזר רבות לרמות שונות, התאימה אותן לקשיים השונים של הילדים. היא המציאה משחקים שיקדמו את הילדים וכתבה גם ספר עזר להוראה בחשבון שקיוותה

להפיץ בעולם.

רבים ידעו שאם הם רוצים משוב לדברים שכתבו ולמשחקים שהמציאו, כדאי להם לפנות לרבקה שתענה ותעזור ברצון והערותיה יהיו הערות בונות הניתנות בצניעות. כך נפרשה רשת העזרה שנתנה למקומות אחדים – באוניברסיטה בה למדה שיעור, בחדר חשבון במכללת לוינסקי שבו הוזמנו ילדים לעבוד ולשחק. במרכז זה יכלו

התלמידים לצבור ניסיון אמיתי תוך כדי עבודה מעשית עם הילדים.

כמובן – אחרון חביב ביותר: ב"ניצן" לא רק אובחנו ילדים לפי קשייהם ועזרו להם להתגבר ולהתמודד עם הקשיים אלא גם נוצרה כתובת להורים של ילדים מתקשים שהיו כאמור זקוקים לתמיכה זו לא פחות מילדיהם.

רבקה עזרה ותמכה בכל מאודה גם למפקח על החינוך המיוחד במשרד החינוך להלחם לשיפור זכויותיהם של הילדים של המורות המלמדות והמאבחנות. בסוף ימיה היא כבר ידעה שמצבה לא טוב, ודחתה כל טיפול כי היה עליה להספיק כל כך הרבה דברים ולא הספיקה. וכך הפסדנו גם אנחנו אחות מיוחדת במינה, אמא וסבתא נפלאה.

גם מפעל חייה יצא נפסד: עוד הרבה היה לה לתרום והדרך נתקעה...

 (מתוך "להיות כמו כולם, בטאון אגודת "ניצן" מס' 18, אוגוסט 2002)