בתגובה לידיעה: ”לאגף המודיעין דרושים נוטלי ריטלין”
לידיעה המקורית שהתפרסמה בעיתון מעריב לחץ כאן
כל הורה יודע להעריך את סגולותיו של הילד שלו (או לכל הפחות אמור לדעת).
אלא, שבבתי הספר ילדים עם ליקויי למידה ו/או הפרעות קשב וריכוז מרבים ללכת לאיבוד. לא מוערכים דיים, לא מובנים דיים. יותר מדי פעמים, ביותר מדי מקרים, אנו מגלים כי מערכת החינוך, אנשי החינוך, המורים, המנהלים, היועצות - מפספסים. לא מצליחים לראות את האיכויות הנדירות מעבר לקשיים.
ההורים יודעים כי הילד הוא ברוך כישרונות. מיוחד. אחר. ברם, אין דבר מתסכל יותר מלדעת ולחוש שהילד שלך מיוחד, אלא שהסביבה לא מצליחה לראות זאת מבעד לקשיים. הילדים נשפטים על סמך הישגיהם הלימודיים: האם יודעים הם קרוא וכתוב כראוי? או מתקשים במשימות לימודיות בסיסיות?
למרבה הצער, השיפוט נעשה על סמך מדדים כלליים, על סמך השוואה לממוצע, ולא לפי איכויות אישיות. והנה, בא אמ"ן, מרים את תקרת הזכוכית, ופותח צוהר למתגייסים לקויי למידה. המסר העובר הוא: מסר של תקווה לילדים ולמתבגרים, להורים.
למעשה, מגיעה כאן ההכרה כי לקויי הלמידה הם אינטליגנטים כאחרים, וכנראה שאף יותר מהממוצע. מגיעה ההכרה כי כדאי לזהות את האיכויות של לקויי הלמידה, כיוון שיש להן ערך רב.
אני סבורה כי כל הורה, שקורא ידיעה זאת ויודע שהילד שלו מיוחד ומוכשר, אפילו אם אינו מצליח לעמוד במשימות הלימודיות הרגילות, שהן פשוטות, לכאורה לבני גילו - מתחזק ומתעצם. אני מציעה לכל הורה לחזק את כישרונות הילד. לאפשר לו להתבטא בריקוד, או בתיאטרון, במוזיקה ובספורט. לתת לילד להתפתח ולפתח יכולות של משמעת עצמית, הצבת מטרות ומימושן, תהליכי למידה ותרגול דרך פעילויות הפנאי. לא רק שיעורי הוראה מתקנת ואסטרטגיות למידה יהפכו את הילדים לקויי הלמידה למוצלחים ומצליחים, לא רק מאבק על רכישת המיומנויות הבסיסיות, אלא דווקא יותר מכך: פיתוח 'האני' המיוחד של הילד והדגשת מעלותיו וכישרונותיו על פני הליקויים והחסרונות – הם הערובה לאושר, וגם להצלחה בחיים, ואפילו לחשיבה מחוץ לקופסא, כפי שמחפש אמ"ן.