הוראה מתקנת להורים
המורה הודיעה לאמא של ירון שבנה מסרב להשתתף בטקס שבועות. האם שאלה את בנה מה הסיבה, והוא ענה ש"זה
סתם טקס טיפשי ומטומטם". האם, שלא רצתה להחריף את קשייו החברתיים בכיתה, הבטיחה לו פרס על ההשתתפות, הם התווכחו על גובה הפרס, וכשהגיעו להסכמה פרץ ירון בבכי ואמר: "אני בחיים לא אדע לרקוד את מה שהם רוקדים בטקס". האם ענתה: "לא נורא, בטקס יש גם שירים".
כשהגיע היום הגדול, ירון שר עם חבריו לכיתה. כשהם התחילו לרקוד, הוא נעמד ליד אמו, הסתכל על הרוקדים ופתאום אמר: "עכשיו אני יודע את הריקוד לא פחות טוב מהם". האם לא הבינה את כוונתו וטענה שאילו השתתף בחזרות, יובך ויהרוס את מעמדו בכיתה, אז הוא החליט לא להשתתף, אבל בעמדה של צופה הוא למד. בעקבות כך סוכם עם המורה על נוהג חדש: היא תרשה לירון לצפות בהכנות לטקסים והוא יצטרף לעשייה רק כשיגיד שהוא מוכן.
הסיפור האמיתי הזה מופיע בספר "ההורה כמאמן" שכתבה מלי דנינו, מנכ"ל ניצן, עמותת הורים לילדים עם ליקויי למידה והפרעות קשב וריכוז, שמחרתיים תערוך יום התרמה ארצי (יחד עם ארגוני החרשים). המטרייה של ניצן מסוככת על כל ילד עשירי בישראל, במגוון רחב מאוד של בעיות, מלקויות קלות כמו דיסלקציה ודיסגרפיה (שמהן סובלים 15% - 10% מהאוכלוסייה בארץ ובעולם) ועד ללקויות קשות מאוד של קשיים בהסתגלות, בהתמצאות ובתפקוד (2% מהאוכלוסייה), שדורשות מסגרות של החינוך המיוחד ומערכי דיור סיעודי לאנשים שלא מסוגלים לדאוג לעצמם.
בשנתיים האחרונות יזמה דנינו פעולות שונות שנועדו לתמוך בהורים של ילדים שסובלים מלקויות למידה ומהפרעות קשב וריכוז ולהעצים אותם. "להורים יש תפקיד קריטי בהצלחה או חלילה בכישלון של הילד", היא אומרת. "הם המפתח החשוב לשינוי, ודווקא בהם, המשאב המשמעותי והזמין ביותר, מערכת החינוך רואה לא פעם סוג של מטרד".
לצד אוניברסיטה להורים (סדרת ההרצאות שמתקיימת זו השנה השלישית ועוסקת במעגל החיים, מהגיל הרך ועד לחיים הבוגרים, מהגיל הרך ועד לחיים הבוגרים) וטיפול פרטני (פרנטס קואוצ'ינג) בנתה דנינו, שבעבר הקימה את האגף לליקויי למידה במשרד החינוך, קבוצת תמיכה להורים שנקראת "מתמיכה לסנגור. "אנחנו עוזרים להורים לסנגר בעד הילדים באמצעות הפיכתם למתאמי הטיפול- 'קייס מנג'רס'. הם אלה שאחראים על התיק, שהוא ילדם, והם אלה שמנהלים את הדיאלוג עם בית הספר ממקום של ידע".
קבוצת התמיכה כוללת 12 מפגשים ומנחות אותה ענת כצנלסון, פסיכולוגית חינוכית, ומיכל מולדבסקי, יועצת חינוכית וראש תחום הורים בניצן.
שתי אמהות שסיימו לאחרונה את הסדנה מספרות באומץ ובכנות על הכעס והתסכול שחשים הורים בעמדם מול "ילד בעל פוטנציאל שפשוט לא מסוגל" עד לשלב ההשלמה, שממנו אפשר להצמיח קשר חדש:
חנה צימרמן, מהנדסת מחשבים מצור יגאל, היא אם לשלושה. גולן (בת 13) וגונן (בן 7 וחצי) מוגדרים כמחוננים ובעלי לקויות למידה. "האבחון של גולן ארך זמן רב", מספרת חנה. "היא סיימה את כיתה א' בלי שידעה לקרוא, אבל בכיתה ב' היא לימדה את עצמה בדרך משלה. יום אחד היא לקחה את הארי פוטר ולא הוציאה אותו מהיד שסיימה. "בכתה ג' היא השאירה לי פתק "הלכתי לחפש את שניר" שהכיל את כל שגיאות הכתיב שאפשר להעלות על הדעת, כולל בשם של אחותה הגדולה, וזה כבר באמת נראה לי מוגזם. באבחון נמצאה דיסלקציה והסבירו לנו שהיא קוראת רק מילים שלמות, מפני שהיא לא מסוגלת לפרק מילים להברות ולצלילים. זה לא נשמע לנו כל כך נורא, במיוחד לאור העובדה ששמעתי אותה מסבירה לאחיה הקטן על אחוזים ושברים, אבל המצב החריף. היא לא הכינה שיעורי בית, לא הצליחה לעמוד בקצב של מבחנים, הבעיות הפנימיות יצרו קשיים חברתיים, ובכיתה ו' היא ישבה חודש שלם בבית. היא לא הסכימה ללכת לבית הספר ונאלצתי להודות שאין לה מה לחפש שם".
צימרמן הקדישה את החופש הגדול לחיפוש אחרי עזרה (הסתובבתי בכל הארץ, בין פסיכולוגים לנוירופידבק ומה לא"), עד שהגיעה לניצן ושמעה שהצעד הראשון שעליה לעשות הוא להוריד את הלחץ. "העצה החשובה ביותר שקבלנו, אחרי אבחון פסיכולוגי ודידקטי היתה: תניחו לילדה, במקום להתנגש בה לכו עם החזקים שלה". אומרת צימרמן". אני יודעת שהעצה הזאת עשויה להתאים לכל ילד, אבל במקרה שלנו היא פשוט שנתה את החיים. עד אז, כל בוקר התחיל במריבה בגלל שהילדה לא הצליחה להתארגן לבית הספר. כשהורדנו את הלחץ היא הבינה שהאחריות מוטלת עליה. כיום בשש וחצי בבוקר יש לה הסעה לבית הספר והיא לא אחרה ולא השתמטה אפילו יום אחד".
עם גונן האבחון היה הרבה יותר מהיר. "גם הוא סיים את כיתה א' בלי לדעת לקרוא, וגולן אמרה לנו: "הוא כמוני, גם אני לא הבנתי איך כולם מזהים את הסימנים". היום יש לו מורה להוראה מתקנת, שלימדה אותו להתרכז בעזרת קפיצות בחבל ותרגילים מוטוריים שמשלבים את כל הגוף. הוא מתעמל, מתרכז ורק אז יוצא למסע. היום הוא כבר קורא, אבל לאט. הוא עוד לא המציא את השיטה שמתאימה לו. גולן, שהמציאה לעצמה את שיטת הקריאה, מתקשה לקרוא באנגלית, ואנחנו מנסים להתחקות אחרי הדרך שפיתחה כדי ליישם אותה בשפה זרה. כאן, בסדנה, למדנו כמה חשוב להקשיב לילדים שלנו. הרבה פעמים הפתרונות מתחבאים אצלם".
גם הלחץ הסביבתי לא הקל על אמם של גולן וגונן. "רק כשהגעתי לסדנה הבנתי עד כמה נזקקתי לתמיכה נפשית. הבנתי שהם לא עושים דווקא, שהם לא שוכחים כדי להרגיז אותי, שהם באמת רוצים להצליח ולרצות אותי ולשמח אותי, אבל בתחומים של סדר וארגון, לדוגמה, הם חסרי אונים".
אלה לוסטיג, ציירת תל-אביבית, היא אמו של שון (16 וחצי), שמעולם לא חיבב את הלימודים. "ביסודי הוא הלך לבית הספר שלושה או ארבעה ימים בשבוע, לא יותר, ולא הכין שיעורים, אבל המורים לא התלוננו. כשנסענו לבלגיה המורים לא הסכימו לקבל אות אורח החיים הזה, וכל בוקר היו מריבות. כשחזרנו מחו"ל הוא נכנס לכיתה י' ואחרי עשרת ימי הלימודים הראשונים עזב את התיכון ולא הסכים לחזור. לא עזרו השיחות ולא עזרו הצעקות. חצי שנה הוא ישב בית, עד שפנו אלינו מהעירייה לבדוק למה הנער חסר מסגרת, ואז הלכנו לאבחון שהצביע על דיסלקציה ובעיות קשב וריכוז".
היום לומד שון ארבע פעמים בשבוע בתכנית היל"ה שמיועדת לבני נוער שנשרו מבתי הספר. הלימודים מתקיימים בין שתיים בצהריים לשש בערב, כדי לעקוף את צרות הבוקר, בהוראה כמעט פרטנית. כשהוא לא לומד הוא ישן, "הסדנה עזרה לי להבין את הייחוד שלי ולקבל אותו כמו שהוא", אומרת אמו בהתרגשות. "עדיין לא מצאתי את הפתרון האבסולוטי, אבל אני כבר לא כועסת, פחות צועקת ומבינה שאם אני מתוסכלת אז הוא מתוסכל לא פחות ממני ואולי אפילו יותר, בגלל שהוא זה שמרגיש את הפער בין היכולת השכלית ליכולת הביצועית שלו.
"הוא מאבד מפתחות, יוצא מהבית בלי לכבות אורות, ואם לא אזכיר לו לצחצח שיניים הוא ישכח, אבל בסדנה הפנמתי שאני צריכה לזרום איתו במקום ללכת נגדו. יש איקס מסוים שהוא יכול לתת, וזה מה שהוא נותן, ואין סיבה שאצפה ליותר. היום, כיוון שאני כבר לא כועסת וצועקת, החיים בבית נפלאים. אפילו חזרנו להתחבק ולהתנשק".
הסדנה כוללת הרצאות, סרטים ומשחקי סימולציות של מצבים שונים, אבל חלק חשוב ממנה הוא המפגש עם הורים שמהווים אחים לצרה. האמהות מספרות שבפגישות הראשונות הן הציצו לצדדים, "ראינו אנשים נורמלים, כמו המשפחה שלנו, וחשבנו שאם זה קורה גם אצלם אז אולי מצבנו לא כל כך נורא".
מלי דנינו מדברת על הצורך בשינוי דפוסי התנהגות שלא הובילו לתוצאות חיוביות. כדוגמא היא מביאה אבא מסור שמדי יום התעקש לבדוק את שיעורי הבית של בתו בטקס שגרר ויכוחים ומריבות. "בסדנה הוא למד שני דברים: להתפטר מתפקיד השוטר ולהפוך את הזמן שהוקדש לבדיקה לזמן איכות. היה לו קשה מאד לבצע את השינויים האלה. הוא היה משוכנע שאם יפספס בדיקת שיעורים אחת הילדה תיכשל, אבל בפועל, מרגע ששחרר את החבל, הציונים של הילדה רק עלו. היום כל ערב, במקום לשבת בחדרה מול הספרים, הם יוצאים לטייל".
"כשנוצרת דינמיקה של הקשבה, הילד נענה לה", מסכמת מיכל מולדבסקי שפוגשת את ההורים של המאובחנים הטריים כשהם מגיעים לניצן – מתוסכלים, כועסים, חלקם אף מרחיקים לכת ומגדירים את האבחנה כהתמודדות עם אבל. "יש הורים שבפעם הראשונה מבינים למה לילד שלהם יש קוצים בישבן, מה עומד מאחורי התזזיתיות המעצבנת ולמה באמצע השיעור הוא קם ויוצא. והילד מאושר כשהוא יודע שאמו או הוריו הלכו לסדנה כדי להבין את שפת הדיבור שלו ולתווך בינו לבין המורים, כדי שלא יראו בו תלמיד מופרע".