נס גדול היה להם" - המעבר לכיתה א'
"מירה נולדה עם מום בלב, ובימים הראשונים כתינוקת גילינו שאין לה דופק ברגליים. בבית החולים "תל השומר" גילינו שהעורק הראשי הוצר מאד ולא העביר מספיק חמצן למוח. מה שתפקד והציל את חייה היה למעשה הדופק העוברי
שפעל כשהעובר ברחם, המזל הגדול שלנו שאצל מירה הוא המשיך לפעום והציל את חייה. בעת האשפוז בבית החולים הפסיק הדופק העוברי לפעול וביום ראשון מירה כבר נותחה בניתוח שהוגדר כהצלחה מלאה. אמנם זה לא הסיפור שאני מספרת כאן, למרות שלדעתי לטראומה שמירה עברה כתינוקת לאחר ניתוח בלב היו השלכות לכל מה שהגיע מאוחר יותר", מספרת אמה של מירה, שמבקשת להשאר בעילום שם.
"ההתפתחות של מירה כתינוקת וכפעוטה היתה תקינה לאורך השנים. בערך בגיל ארבע התחלנו להבחין בעיכובים התפתחותיים. הפערים ההתפתחותיים באו לידי ביטוי בתחומים שונים, ביניהם: דיבור, מוטוריקה גסה, מוטוריה עדינה, לקסיקון מלים מצומצם, יכולת שליפה איטית וירידה בשמיעה".
"הרופאים שנתחו את מירה אמרו לי להתייחס אליה כאל ילדה רגילה לכל דבר, אבל כנראה שהגוף חווה טראומה שגררה משמעויות נוספות, ואכן כשהבחנו בקשיים שמירה מפתחת ופנינו לגורמים מקצועיים, הבנו שמירה פועלת מתחת לממוצע ביחס לגילה. היא פתחה היפוטוניה (לחץ שרירים נמוך) והתפקוד השכלי היה בגבול הנורמה, אך היכולת הביצועית נמוכה יותר. באבחון שערכנו לה אמר הפסיכולוג כי למירה בטחון עצמי נמוך, היא מתעייפת מהר בזמן משחק, מתייאשת ועוזבת,, וכן ישנם פערים ביחס לבני גילה. לאורך כל הזמן הזה נשא ה מירה בגנים בדעה שהיא לא בשלה לעלות לכיתה א' ובאבחון שערכנו בגיל שש וחצי טען הפסיכולוג שמירה לא תשרוד בכיתה א' ושוב עלתה תמונה של קשיים רגשיים, חרדות, קושי בהתמודדות עם בעיות ופתירתן. באבחון זה נקבע כי הפערים שמירה פתחה הם של כשנתיים, כלומר שהיא אמנם בת שש אך עם יכולות המתאימות לגיל ארבע וחצי. ההערכה היא שיש להשאיר אותה שנה שניה בגן חובה, כשהצפי היה שהיא עלולה להגיע לכיתה א' בגיל שמונה בערך.
"מירה התחילה בעצם להיות מטופלת כבר מגיל ארבע כאשר הופנינו לקלינאית תקשורת וריפוי בעיסוק. לאחר האבחון השני שבו הוחלט שמירה תישאר עוד שנה בגן חובה פנתה אלי פסיכולוגית מטעם הגן והמליצה על תכנית מיוחדת שפועלת באגודת ניצן ומשלבת הידרותרפיה והכנה לכיתה א' במסגרת קבוצתית. פנינו לניצן שמאד באו לקראתנו ומירה החלה לקחת חלק בתכנית זו."
"המאפיין את הפרויקט יותר מכל הוא השילוב בין הוראה מתקנת והידרותרפיה", מספרת עדה לוי, מנהלת סניף ניצן חדרה. "השילוב בין הוראה מתקנת לטיפול במים הוא חוויתי ובאמצעותו ניתן לקדם את הילדים. זהו רעיון חדשני בתחום לקויי הלמידה המאפשר לילדים להתנסות במגוון רחב של התנסויות חברתיות ומוטוריות ועוזר לשפר כישורים הכרחיים בתהליך הלמידה.
"קשיים טכניים נפתרו במהרה מכיוון שאנו משפחה חרדית ובקשנו שיתאימו עבורנו את הרכב הקבוצה ושמירה תוכל להיות בקבוצת בנות. ואכן כך היה. הקושי הגדול היה כאשר מירה כבר שולבה בקבוצה והתחילה בטיפול ואז ראיתי שמבחינת התפקוד והיכולות שלה היא עומדת מאחור ביחס לכל השאר בקבוצה. זה היה בהחלט קשה".
מערכות תמיכה במהלך הדרך: "היו לנו הרבה שליחים טובים שעזרו לנו לאורך כל הדרך: גננות, מורים ופסיכולוגים. את התמיכה הגדולה קבלנו מניצן בליוויה של עדה לוי, מנהלת הסניף בחדרה, ופועלן של המורה להידרותרפיה והמורה בקבוצה שעשו עבודת קודש והיו עבורנו אור של ממש".
"מעולם לא התייאשתי, ידעתי שאני צריכה לעשות הכל עבורה. האמנתי שילדה שהתגברה על הקשיים שעברה כתינוקת תשרוד ותצליח ושאני כאמא חייבת ללתת לה את כל התנאים לעשות זאת".
"לאורך כל הדרך היו רגעים של תקווה, גם אם היתה כרוכה בהם השלמה על כך שמירה תיאלץ להישאר עוד שנה בגן. ידעתי שלא משנה איפה היא תהיה, לא אתן לה ליפול".
"לאורך העבודה שמירה עשתה בניצן התחלנו לראות לאט לאט שיפור והדבקת פערים. המורה ספרה על ילדה עם מוטיבציה גדולה, ובעזרת ההידרותרפיה התרחש שיפור משמעותי. בימים האחרונים של החופש הגדול פנינו שוב לאבחון, והפעם הפסיכולוג עצמו היה מופתע מאד מהדרך שמירה עשתה וניכר היה שהיא הדבקה פערים רבים שלא פללנו שיקרו כל כך מהר. המאבחן המליץ מיד על אבחון נוסף, פסיכו-דידקטי, ואז הומלץ זמירה תעלה לכיתה א' בליווי עזרה. זה כבר היה יום לפני תחילת שנת הלימודים, וכך ערב לפני רצנו לקנות ילקוט וציוד ועשינו למירה הפתעה גדולה שלא ניתן לתאר את השמחה שהתלוותה אליה וכמה טוב זה עשה לה ולנו. מירה כבר החלה ללמוד בכיתה א' בחינוך רגיל, עם עזרה כמובן. היום היא כבר בכיתה ג', עדיין נעזרת אך תלמידה טובה שהצליחה למרות הכל".
"מרגע היוולדה של מירה היו לנו כמה ניסים: הראשון הוא חייה שניצלו, והנס השני להוא ללא ספק העליה לכיתה א'. עד כמה שעליה לכיתה א' היא טבעית עבור ילדים רבים, עבורנו היא היתה הפתעה גמורה שכן הכינו אותנו לעיכוב של שנתיים ואולי אף שלוש. העובדה שמירה הדביקה פערים של כמעט שנתיים בחודשים ספורים של עבודה היא לפעמים בלתי נתפסת.
"המסר שאני רוצה להעביר הוא שבכל מצב עלינו כהורים להתאמץ עבור הילדים שלנו. עלינו לתת להם כל מה שניתן ולמצות עבורם את כל הדרכים, כל עוד אלו הדרכים הנכונות והנתאימות עבורם.