למצוא את החיובי ב-ADHD / ד"ר מלי דנינו - מתוך ynet

מהרגע שבו אנו מקבלים את האבחון כי הילד לוקה בהפרעת קשב וריכוז אנחנו עסוקים רק בשלילי: מה הוא לא יצליח לעשות, באיזה מקצועות הוא נכשל וכמה שיחות קיבלנו מהמורה רק השבוע. אבל יש גם דרך אחרת. ד"ר מלי דנינו מסבירה איך תשנו כיוון - ותתחילו לראות גם את הדברים הטובים שיש בילד שלכם.

מאת: ד"ר מלי דנינו , מנכ"לית ניצן, פורסם ynet 23.4.14

"מתי יגיע הטלפון הבא מהמורה?"; "אני רואה שהוא מתקשה אבל אני לא מצליחה לעזור לילד שלי"; "זה בגללי! אני נתתי לו את ה"מתנה" הזו"; "מה יהיה בצבא?"; "מה יהיה איתו? מה יצא ממנו?"

מי מאיתנו, כהורה לילד עם הפרעת קשב וריכוז, לא שואל את עצמו שאלות שאלות שכאלו? מי מאתנו לא מוטרד מדברים דומים? רף ההורות בעידן המודרני הוא גבוה מאוד ולעתים נדמה כי אין לנו סיכוי להגיע אליו. אנחנו נמצאים בתחרות מול האידיאל של ההורות המושלמת ומול הורים אחרים ועסוקים בחיפוש אחר כלים שיסייעו לנו להיות הורים טובים יותר.

עבור הורים לילדים עם לקויי למידה ו/או הפרעת קשב וריכוז משימה זו קשה שבעתיים. עבורם מדובר במשימה מורכבת, הדורשת התמודדות יומיומית עם שאלות שהתשובות להן אינן פשוטות, ולרוב מלוות בתחושות קשות של חוסר אונים, האשמה עצמית ודאגה רבה. הורים אלה יתקשו לצייר תמונת עתיד אופטימית של ילדיהם. חלקם יראו תמונת עתיד פסימית, המשקפת בעיקר את הפחדים והחששות שלהם ואת קשיי היומיום איתם הם מתמודדים. הורים אחרים יאמרו שכל רצונם הוא רק "לעבור את היום", ואולי לא יצליחו לראות תמונת עתיד כלל.

אולם גם כשההורה נמצא במקום קשה זה חשוב למצוא את נקודת האור, שכן מנקודה זו, קטנה ככל שתהיה, תבוא נקודת המפנה - עבורנו ועבור ילדינו.

כיצד נצליח לזהות את הניצוץ החיובי בילדינו?
מסתבר כי הדרך אל נקודת האור תלויה, בראש ובראשונה, ב"סיפור" שההורה "מספר" לעצמו על ילדו. לא פעם אנחנו נוטים לראות רק את הבעייתיות והקושי אצל הילד, ולא את התכונות החיוביות המתלוות אליו. אך האם ניסינו אי פעם לראות את הקושי באור אחר? האם הקדשנו לכך מספיק מחשבה? האם נהיה מסוגלים לתפוס את הקושי, אי שם בחיים הבוגרים, דווקא כיתרון? האם נצליח לראות את הילדה שלנו, אשר אינה מסוגלת לשבת בשקט בשיעורים בכיתה ואילו בשיעורי תנועה וריקוד פורחת, באור אחר? אולי ננסה לעצור לרגע, להפסיק לראות אותה כתלמידה עיונית כושלת, ובמקום זאת נראה בה את הרקדנית לעתיד?

אם נוכל לראות את הדברים בעיני רוחנו, נוכל גם לשאול את עצמנו: מה אנחנו צריכים לעשות כדי להגיע לשם? אולי הגיע הזמן לטפח את החוזקות, ולא רק את החולשות?

מה זה אומר בפועל?
בפשטות זה אומר שאם אצל הילד שלכם אובחנה הפרעת קשב וריכוז, הגיע הזמן שתפסיקו לעסוק בדברים ש"ההפרעה" לוקחת ממנו ותנסו לחשוב במקום דווקא על מה שהיא מעניקה לו, כמו יכולת לקלוט מידע רב בבת אחת, יכולת לחשוב "מחוץ לקופסה" ובעיקר אנרגיה בלתי נגמרת.

פעמים רבות תמונת העתיד משקפת את הרצון שלנו כהורים, החלום שלנו עבור הילד שלנו, אך כדי שהחלום באמת יתממש, חשוב שנתחבר גם לנקודת המבט של הילד, ננסה להבין איך ואיפה הוא רואה את עצמו, ניצור את החיבור איתו במטרה לעזור לו להגשים את עצמו ולהרגיש מאושר מהבחירות שיעשה בחייו.

חשוב לזכור שהילד שלנו הוא אדם בפני עצמו, ולא משאת נפשנו, ולכן אין הוא חייב למלא את כל ציפיותינו. עם כל רצוננו להשפיע עליו ולהבטיח את עתידו, עלינו להיות קשובים למי שהוא באמת ולרצונות שלו, אליהם נוכל להגיע באמצעות תקשורת מקרבת, שהיא תקשורת פתוחה, נטולת ביקורתיות ושיפוטיות.

תקשורת מעין זו בין ההורה לילדו תעזור לו לבנות תהליכים של מודעות עצמית וסנגור עצמי שישרתו אותו גם בעתיד ויאפשרו לו להתמודד גם עם חוויות של קושי ותסכול, שכן התפקיד שלנו כהורים אינו "לרפד", אלא להעניק לילד תמיכה ול"ייצר" אצלו תחושת ערך עצמי כך שירגיש טוב עם עצמו, גם אם לא הכל הולך "חלק". חשוב שנדע לא להיבהל מאותם קשיים, ונזכיר לעצמנו שוב ושוב שילדים גדלים ומועצמים בעיקר דרך התמודדותם עם קשיים ותסכול.

תמיכה: גם בהורה - לא רק בילד
כשלון ותסכול הם מנת חלקם של כל הילדים, וכך גם של ילדים הסובלים מהפרעת קשב. החשוב ביותר שיש לזכור הוא כי יכולת התמודדותו של הילד עם אותם קשיים, מידת החוסן שלו, תלויה בעיקר בנו - ההורים.

אין ספק כי כל אחד מאיתנו אוהב את ילדיו ומבין שהם זקוקים לאהבה שאינה תלויה בדבר, פשוט בזכות מי שהם. אך למרות המודעות לכך וההבנה, ולמרות הניסיון ההורי שרכשנו לאורך השנים, מי מאיתנו כהורה לא חווה לעיתים תחושות של דאגה/ לחץ/ תסכול/ החמצה?

מהניסיון הקליני ומהמחקר למדנו כי לפני התמיכה בילד עצמו, עלינו לתמוך במשאב החשוב ביותר עבורו: ההורה. לכן, לפני שאנו רצים עם הילדים לטיפולים שונים, חשוב שנעצור רגע ונדאג, קודם כל, לעצמנו. ניתן לדמות צורך זה למסכת החמצן במטוס, שם ההוראות מכוונות את ההורה לשים על עצמו את מסיכת החמצן ורק לאחר מכן לשים אותה על ילדו.

ככל שנשכיל להיות שם עבורו, נשמע את קולו, ככל שנשדר יותר אמפתיה, ככל שנמנע משיפוטית, ככל שנשדר לו שאנחנו לצידו, שאנחנו לא מאוכזבים מכישלון, שיש לו תמיד "גב", שאנחנו מאמינים בו - כך נגרום לו להרגיש שהוא לא לבד.

ואנחנו? אם נשכיל ללמוד מהילד שלנו במקום לנסות ללמדו כל העת (למשל ללמוד מילד איטי "לקחת את הזמן" לאט, ללמוד מילד אומנותי לראות את יופיו של העולם) נזכה גם אנחנו באושר חדש.