הסוד של גיל / דנה אבירם

"שמי גיל, אני תלמידת כיתה ד'. לכאורה החיים שלי זורמים על מי מנוחות. אני מקובלת, אהובה ותלמידה טובה. יש לי גם אחות תאומה בשם נטע.

אבל מתחת לכל אלה מסתר סוד גדול שאני מסתירה מאז כיתה א'. אני מתקשה לקרוא ולכתוב. את שיעורי הבית והמבחנים עושה לי נטע אחותי. כלומר - עשתה, כי בתחילת השנה הסוד שלי התגלה. נאלצתי להתמודד עם תגובות של חברים, של המשפחה שלי ושל המורה אסנת".

סיפור מרתק, זורם ומלא הומור, המספר על התמודדות כאובה של ילדה אחת עם לקות הלמידה שלה. דרמה מרגשת שתעורר הזדהות בלב הקורא הצעיר ותסלול דרך לילדים שמתקשים ללמוד ושומרים בלבם את הסוד המעיק.

דנה אבירם  - עובדת סוציאלית ושחקנית, עבדה שנים רבות עם ילדים. כתבה תסריטים עבור ילדים לטלוויזיה, הפעילה חוגי דרמה לגיל הרך ובבית הספר היסודי. אמא לשלושה.

הוצאה לאור: הוצאת הקיבוץ המאוחד
איורים: אבי כץ
עורכת: יונה טפר

באדיבותם של הסופרת דנה אבירם והוצאת הקיבוץ המאוחד אנו מפרסמים לציבור פרק מתוך הספר:

טיפשה!

כשהייתי בכיתה א' הבנתי שאני טיפשה.
כשכל הילדים בכיתה שלי קראו מהלוח: "דנה קמה, דנה נמה, דנה לובשת את הפיג'מה."
אני הספקתי לקרוא מהלוח רק  את: "דנה קמה". בסוף השנה כשכולם כבר קראו וכתבו, אני עוד בהיתי באותיות בחוברת וניסיתי לחבר אותן אחת לשנייה בלי הצלחה.
מאז המצב רק הלך והחמיר. כולם קראו וכתבו במהירות, כאילו זה הדבר הכי קל בעולם, ואני ישבתי והתבוננתי בלוח שמולי והעתקתי אות אחרי אות, עד שהתייאשתי, וויתרתי  על המירוץ הזה שבו הפסדתי כל הזמן, והבנתי שמכל הילדים בכיתה אני הכי טיפשה.
פעם הסתכלתי עליהם מהצד, וניסיתי לעודד את עצמי  ואז ראיתי את אורן, הילד שבקושי יודע כמה חודשים יש בשנה, קורא בקול בלי בעיה.
ואני? ואני הסתכלתי על האותיות הרוקדות בספר מולי, ובכל פעם שרק התחלתי לצרף אות לאות הרגשתי שעייפות גדולה מציפה אותי.
עייפות, עצב ובעיקר - בושה.
ההרגשה הרעה שלי גדלה והתפתחה מול נטע שידעה לקרוא ולכתוב כבר בגן . כשהיינו חוזרות מבית הספר היא הייתה מסיימת את שעורי הבית תוך שנייה. הניחה את המחברות שלה במקום,  ומייד הציעה לי להתחיל לשחק. כל זה בזמן שאני עדיין התבוננתי באותו המשפט. ובלי להבין מה כתוב צפיתי בתסכול בריקוד האותיות הבלתי מפוענחות בתוך המחברת שלי.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שנטע התחילה להכין לי שיעורים.
זה היה בכיתה א'.
אבא ואמא היו בעבודה, ובבית חיכתה לנו חגית התיכוניסטית ששמרה עלינו. נטע סיימה כבר בכיתה להכין את השיעורים שלה, ורצתה שנלך לשחק בברביות.
דפי העבודה  שלי הסתכלו עלי מפחידים ועצובים מתוך החוברת.
"אני לא יכולה לשחק אתך," עניתי לה, "אמא אמרה שקודם גומרים שיעורים ורק אחר כך משחקים."
"אבל את מסתכלת כבר שעה על אותו משפט," צייצה נטע. היא משכה אליה את המחברות ושאלה, "מה הבעיה?"
היד שלה רצה במהירות על השורות, מילאה את שני העמודים וכבר- השיעורים היו גמורים. נשמתי לרווחה, והלכתי לשחק  אתה בברביות. מאותו יום הפך העניין הזה לנוהג קבוע.
בשנה הראשונה הרגשתי לא נוח עם העובדה שנטע מכינה לי את שיעורי הבית, אבל במשך הזמן התרגלתי. פחדתי מהרגע שבו אשב מול המחברת, וארגיש איך הרגליים שלי הופכות כבדות, ואני, גיל, הילדה  שהלשון שלה רצה במהירות, זו שמצליחה תמיד להצחיק ולהפתיע את כולם, יושבת מול המילים הכתובות במחברת ומרגישה משותקת.
כל יום כשנטע סיימה להכין את שיעורי הבית שלה היא הייתה לוקחת את המחברת שלי ותוך שנייה מסיימת. ההרגשה המעיקה שלי חלפה כשנטע הייתה סוגרת את המחברת, ומכריזה בקול, "זהו סיימנו!"
קריאת ה"סיימנו" שלה תמיד הצחיקה אותי, כאילו גם אני תרמתי במשהו להכנת השיעורים.
אף פעם לא דיברנו על הנוהג הזה, ולא סיפרנו עליו לאף אחד. זה היה הסוד שלנו. הוא התחיל באופן טבעי, והמשיך כל השנים. לכן גם המחברות שלי היו מסודרות בכתב נעים ונחמד, עגול ורך- הכתב של  נטע. והכתב שלי העקום, שהאותיות עלו בו  אחת על השנייה, ככה שגם אני  לא הצלחתי לפעמים לקרוא, הפך להיות הסוד שלי.
אף אחד לא ידע על זה גם לא אבא ואמא.
אבל הסוד הזה - שאני בקושי יודעת לקרוא ולכתוב קם אתי בבוקר, הלך אתי לישון בלילה והעיק עלי כמו משקולות של בטון.
תשאלו בצדק איך הסתדרתי במבחנים?
הרי אני היום כבר ילדה גדולה שלומדת בכיתה ד', ובערך כל יומיים יש לנו מבחן בנושא אחר.
גם לזה מצאנו נטע ואני פתרון.

בשעה בה היה לי מבחן הייתה נטע נכנסת לכיתה  שלי, מתיישבת במקומי ופשוט כותבת לי את המבחן.
אף מורה הרי לא ידעה להבחין בינינו, ואף אחת לא ניחשה שמי שעושה את המבחן זו נטע ולא גיל.
כשאני מגלה עכשיו מה היינו עושות אני מתביישת מאוד.  אני הרי לא ילדה שקרנית. כלומר לפעמים יוצאים לי שקרים לבנים, אבל רק אם נכנסתי לצרות גדולות. חוץ מזה אני ישרה כמו סרגל.
ובכל זאת מאז ההכתבות של כיתה ב' נכנסה אחותי התאומה והחליפה אותי במבחנים.
אם היו מספרים לי דברים כאלה  על ילדה אחרת הייתי אומרת בכעס שהיא שקרנית ורמאית. אבל אצלי הרגשתי שזה אחרת. זה היה כמו לשמור על סוד שאסור שיצא החוצה.
ידעתי שאם המורה תגלה שאני לא יודעת כלום היא תעיר לי לפני כל הילדים, תזמין את אבא ואמא, ואז כולם יבינו שאני טיפשה ויפסיקו לשחק אתי. אולי אפילו יקראו לי בשמות.
ואם אוהד ידע שאני טיפשה אז... לא משנה מה אז. אני לא יודעת מה יקרה. רק רציתי שבשום פנים ואופן אף אחד לא ידע.
נורא התביישתי בזה. למזלי תמיד הייתה נטע שיכלה להכין במקומי שיעורים ולהיכנס לכיתה להיבחן.
מתעופפת על כנפי הצלחת אחותי קיבלתי כל הזמן 100-90, בכל המקצועות.
"תלמידה מסודרת וחרוצה," כתבו עלי המורות בתעודה במשך השנים. אף אחת מהן לא שיערה שאפילו את מה שכתבה מלי בתעודה לקח לי שעה לקרוא.
אם קרה והמורה ביקשה ממני לקרוא בשיעור הייתי פשוט ממציאה. נוכחתי שיש  לי זיכרון מעולה.  זכרתי מצוין את מה שהמורה והתלמידים אמרו על כל נושא אפילו בשיעור שעבר, לפני שבוע. הייתי מחזיקה את המחברת ועונה מהראש את כל התשובות הנכונות.
"כל הכבוד גיל!" הייתה המורה מציינת לפני כולם, "תשובה טובה ומלאה."  היא הייתה פונה אל יתר התלמידים בכיתה ואומרת, "מאוד משמח אותי שיש לי בכיתה תלמידות חכמות  כמו גיל."

בהזדמנויות כאלה היו רועדות לי הידיים. שמעתי את הלב שלי פועם בקצב ומזכיר לי מה שרציתי כל כך לשכוח, "טיפשה... את טיפשה!"
הייתי מתרווחת בכיסא שמחה שהקטע הזה  נגמר, וידעתי שעד הפעם הבאה בה המורה תבקש ממני לענות מהמחברת מה כתבתי כשהכנתי שיעורים יש לי כמה ימים של רוגע.
לפעמים היו גם מקרים של אזעקות - ככה קראתי ביני לבין עצמי למקרים בהם הייתה המורה מבקשת מתלמידים לקרוא מהספר לפני כולם. אתם מכירים את זה, כל ילד מקריא קטע, ואז עוברים לתלמיד הבא.
מזה פחדתי יותר מהכול.
המורה הייתה  עוברת בין התלמידים וקוראת בשמם, והם קראו  בקלילות מתוך הספרים שבידם.
עמית, יובל, רונן, טל כבר קראו.... ועוד מעט, עוד תלמיד או שניים היא תגיע אלי.
לא! אני חייבת להימלט. אסור שיתגלה הסוד הנורא שלי שאני לא יודעת לקרוא!
במקרים כאלה השתמשתי בפה הגדול שלי. הייתי מתחילה לצחוק בקול, מתנדנדת על הכיסא, או משתעלת כדי להצחיק את יתר התלמידים. זה  היה מתכון בטוח להעפה מהכיתה, וזה תמיד עבד.
"מספיק עם הדיבורים. את מפריעה גיל!" הייתה המורה נוזפת בי, "אם לא תפסיקי אצטרך להוציא אותך החוצה."
משפט כזה רק עודד אותי להמשיך ביתר נחישות.
"צאי החוצה גיל! " נשברה המורה. ואני, ברגליים כושלות, ובתחושת הקלה, הייתי יוצאת אל המסדרון, חופשייה.
עד ימי ההורים היו המורות שוכחות את "הבעיות" שאני עושה, ומציינות בשמחה את הציונים הטובים ואת מחברותי המסודרות.
אבא ואמא היו מאושרים. "יש לנו ילדות כל כך חכמות!" סיפרו לסבא ולסבתא , לחברים ולמכרים, והיו חוזרים על זה גם באזננו.
בסוף החופש הגדול שבין כיתה ג' לכיתה ד' רצה אבא להראות לנו כמה הוא גאה בנו והצהיר:  "אם תביאו תעודות טובות השנה, אני מבטיח לקחת אתכן לקורס צלילה באילת בקיץ."

"יש, איזה כיף!"  קפצנו אחת על השנייה בשמחה. קורס צלילה היה החלום הגדול שלי. אחרי שהכרתי את בעלי החיים על פני האדמה הגיע הזמן שאגיד שלום גם לאלה שחיים מתחת למים.
אם היחסים ביני ובין נטע היו ממשיכים כתמיד לא היה שום סיכוי שאפספס את קורס הצלילה.
אבל כמה שבועות לפני סוף החופש הגדול, נטע החליטה לבגוד בי, והודיעה לי שבשנה הקרובה, כשאהיה בכיתה ד', היא לא תכין לי יותר שיעורים, ולא תחליף אותי במבחנים.