השליחות שמעבר למילים / מיכאל זרחין

"השליחות שמעבר למלים" הינו סיפור חייו המרתק של מיכאל זרחין,
נער תל-אביבי ששם לו למטרה להשתחרר מכבלי הדיסלקציה, צעיר מוכשר, שהצניע במשך שנים את סודו הגדול.

באדיבותו של הסופר מיכאל זרחין וההוצאה לאור - משרד הבטחון,
אנו  מפרסמים לציבור פרק מתוך ספרו:

למרות כל העזרה שקיבלתי מהמנהל, הוא לא הצליח למצוא מענה הולם לקשיים שסבלתי מהם, ואימא ידעה זאת היטב. אבא, לעומתה, לא עקב מקרוב אחר הקשיים שלי בבית-הספר. הוא היה שבע-רצון כל עוד הייתי במסגרת לימודים, ואני לא העזתי לגולל בפניו את קשיי בלימודים.
"גברת זרחין, בנך מיכאל הוא נער חמודות", פתח המנהל את השיחה, "אך לצערי, מחובתי כמנהל המוסד לומר לך את האמת לאמיתה, ואסור לי  לגרום לך לטפח אשליות שווא".
לאימא היו הדברים ברורים כשמש. המנהל הוותיק בגבעת-חיים לא היה צריך להשלים את המשפט ולחרוץ את דיני. אלמלא החינוך האירופי שעל ברכיו חונכה, הייתה אימא קמה מכיסאה ולא מאפשרת לו לסיים את דבריו. מילותיו הלמו בה כפטיש והחליאו אותה:
"כידוע לך, גברת זרחין, אני מנהל ואיש חינוך בעל ניסיון רב, לכן אני מרשה לעצמי לומר לך את הדברים ללא כחל ושרק". הוא השהה את מבטו, שאף אוויר לקרבו והמשיך: "ובכן, צר לי, אך מיכאל, בנך, לא יֵדע לעולם - לעולם - קרוא וכתוב!"
אף שהדברים שנאמרו לא היו חדשים לה והיא שמעה אותם קודם לכן גם מאחרים, חשה אמי כאב חד, וזיעה קרה החלה לשטוף את פניה. אך היא לא איבדה את עשתונותיה.
"אתה איש חינוך ידוע ומוכר", לחשה כמו לעצמה, כשפניה האצילות שומרות על איפוק, "אך קביעתך נחרצת מדי. לדעתי מוטב לא לקבוע זאת בשלב זה, כשמיכאל בן תשע בלבד. יש להמתין עד שיגיע בני לפחות לגיל שבע-עשרה!".

ראשיתו של נתיב הייסורים

לקותי התגלתה לראשונה כבר בגיל חמישה חודשים. קצב התפתחותי היה אטי מדי. אמנם הייתי תינוק חמוד שזכה למבטי חיבה, אך היו לי קשיים באכילה ובתנועה, ובעיקר הדאיג את הוריי הפער התהומי בין קצב התפתחותו של אחי דני, שנולד לפניי, לזה שלי.
למדתי באיחור לשבת, לעמוד וללכת. גם המוטוריקה העדינה שלי לקתה בחסר. אימא פנתה למיטב רופאי הילדים, ואלה ניסו, לשווא, להרגיעה: "סבלנות, הוא יגדל". אך את אימא זה מן הסתם לא הרגיע.
אמי אף הבחינה שאני מתעלם לחלוטין מצבעים, מצורות ומתמונות. לכן הציפה אותי באתגרים. למשל, נסענו לחוף הים כדי שאתבונן מסביב ואראה דברים חדשים. באותם ימים הילכו בתל-אביב חמורים, סוסים ופרדות, ומוכרי קרח ומחלקי חלב נסעו בעגלות הרתומות לסוסים. אך למרבה הצער כל זה לא גירה את חושיי, ופיתחתי אדישות מוחלטת לסובב אותי.
עד גיל ארבע ידעתי לבטא רק מילים ספורות. אולם את החֶסר המילולי השלמתי בתנועות ידיים, והסובבים אותי יכלו להבין בנקל את רצוני.
אימא חששה ממה שצפוי לי בבית-הספר. הרי מעולם לא אחזתי בידי מכשיר כתיבה. אך אף-על-פי שלא ציירתי כשאר הילדים, הייתי אהוד על חבריי ושותף למשחקיהם גם מחוץ לכותלי הגן.
כצפוי, הלקות הֶחריפה כשהתחלתי ללמוד בבית-הספר. בשובי הביתה, מדי יום, הייתי מתלונן לפני אמי על המורה, על השיעורים, ועל כך שאיני מבין דבר מן הנאמר בכיתה.
שהיתי בבית-הספר חודשים מספר, ממתין בקוצר-רוח לצלצול הגואל שיחלץ אותי מהמקום הלוחץ הזה. השתוקקתי כבר לצאת למרחב ולרכוב על אופניי.

בעולם הספרייה

פחדתי פחד נורא ללכת לספרייה. כתליה היו עמוסים באותם ספרים, מאות ואלפי ספרים, שבגללם אני, מיכאל, נחשבתי נער עני - עני מדעת. זעם רב עלה והציף את מוחי כלבה רותחת. רציתי לקרוע את כל הספרים. שלא יהיו ספרים. אך בה-בעת רציתי גם למצוא דרך להכירם, להיות להם חבר וקרוב אליהם. דפי הספר והאותיות הרצות בו הלהיבו את דמיוני: מה כתוב בו?

לא מצאתי תשובה. פניתי לאותו כוח פנימי שנמצא אי-שם. התחלתי לדבר איתו. לשכנע, להפציר, להתחנן: תן לי כוח להתקרב לספר, למילה הכתובה; להפוך את המילה הכתובה מדומם למדבֵּר. תן לי כוח להצליח במחיצתה קרוב קרוב, אולי אפילו לחבק אותה. לחבק אותה? צמרמורת עברה בי. לחבק את המילה? הרי זה כמו לחבק אויב. לחבק? אבל למה לא, בעצם? למה לא?

כך, עם הרגשות והתחושות הללו, התהלכתי ימים ולילות. לא ידעתי את נפשי. הייתי צריך לעשות מעשה. ואז החלטתי: אני הולך לראות את הספרייה - ויהי-מה. בדיוק כמו שהייתי הולך לסרט, וסרטים הרי אהבתי. הם, הסרטים, היו החברים שלי, הספרים שלי.

ימים ושבועות התעניתי, ונמנעתי מלהתקרב לספרייה - עד שיום אחד הגעתי למדרגות מבנה הספרייה. עמדתי שם, התבוננתי בנכנסים וביוצאים כמו ברוח רפאים. ניצבתי כמו פסל מאובן. באחת הפעמים הללו עברה אישה, עמדה והתבוננה בי. לאחר דקות מספר שאלה: "סליחה, אתה מרגיש בסדר?" גמגמתי בתשובה: "למה, למה את שואלת אותי?" היא ענתה: "ככה, אתה נראה חיוור, אולי אתה צריך עזרה?"

"עזרה?" - פניתי אליה, ואותו כוח פנימי צועק לי מבפנים: כן, כן, תגיד לה, כמה היא בת-מזל שהיא יכולה להיכנס לאולם הזה בלי להניד עפעף. תצעק, "כן גברת, תעזרי לי!". אך לזאת לא הייתי מסוגל, ועניתי לה: "גברתי, אל תתערבי בענייניי". ברחתי מהמקום כשדמעות זולגות מעיניי. רצתי כאחוז תזזית לשום-מקום. לאחר זמן-מה מצאתי את עצמי בחוף הים, שם עגנה סירתי. במהירות שיא, בתוך דקות, הכנתי אותה להפלגה. הפלגתי, מכוון את הסירה ומנפץ את הגלים, מרסק אותם בחרטום, מותח את המפרש, והסירה תופסת מהירות יותר ויותר. הרוח מצליפה על פניי ומייבשת את דמעותיי. תוך כדי הפלגה אני צועק לעצמי: פחדן, פחדן, אתה שנאבק בגלים, ברוח, ששום פחד לא ניכר בך, אתה מפחד מהספרייה? לא, לא ייתכן כדבר הזה. ואז בא אותו קול פנימי ואמר לי: שמע, אם לא תיכנס לספרייה, אני אטפל בך. אני אטפל בך. תחליט, בדיוק כפי שאתה מכוון את החרטום, כך תכוון את עצמך לכיוון הספרייה.

כיוונתי את הסירה אל החוף. החלטתי: אני חוזר לספרייה. בעודי פוסע ברחוב לעברה, התחילה זיעה מבצבצת על פניי. הפחד התחיל לכרסם בי. חשבתי על הנחישות שעליה התחייבתי. היכן את? עזרי לי! החזיקי בי, ועזרי לי לגרש את הפחד. הפחד שכך בהדרגה. נשמתי לרווחה. אולי הצלחתי להשתלט עליו. בעודי מרוכז במחשבות, מצאתי את עצמי עומד בפתחה של הספרייה, שוב רואה את הנכנסים ויוצאים בקלות וללא שום קושי, אך הפעם ידעתי: זה סופי. צעדתי אט-אט פנימה, חלפתי על פני הדלת הראשית ושמתי פעמיי לאולם הראשי.

לבי גאה בקרבי. נפעמתי מן השקט השורר באולם. רציתי להפר אותו, לצעוק: "אני פה, הגעתי", אך הצעקה נותרה כבושה עמוק עמוק בתוכי. באותו רגע הבנתי לאשורה את אמרתו של רבי מנחם מנדל מקוצק: אין זעקה גדולה מן הדממה.

המדפים, מאות הספרים שהיו שם, סיחררו את ראשי וגרמו לי כאב ראש, אך הדבקות במטרה שוב לא הרפתה ממני, אפילו לא לרגע. התבוננתי בספרים מרחוק. דמיינתי את הספרים כאותם מאות סרטים שראיתי בחיי. לפתע, ממעמקים, מאותו מקום פנימה, נשמע קול: אתה בסדר, אתה בסדר. לבי נשבר בקרבי בחשאי. תוך כדי התגברות על הסערה הפנימית, צעדתי החוצה. בחוץ נשמתי נשימה עמוקה של אוויר צח, וצעקתי: עשיתי זאת, עשיתי זאת. ואז ענה לי קול פנימי: עשית מה? עשית מה? אפילו ספר לא פתחת.

בפתאומיות אכזרית נטשה אותי כל השמחה שנעטפתי בה, ועצבות כבדה מילאה אותי. שוב ניגרו דמעות מעיניי: איך, איך אפשר להיות כך; כל-כך הרבה מאמץ נדרש ממני רק כדי להיכנס לספרייה, אז איך, איך אפתח ספר, איך אקרא ספר, איך אבין אותו? בכי עז פרץ ממני ותחושה של חוסר אונים אפפה אותי. אותו קול פנימי התערב שוב וגער: היי, הספק הוא אויב! פחד - לך מפה! אתה מנסה לשבור את הנער נעים-ההליכות הזה, אך אני לא אתן לך. מיכאל, הקשב, אתה חזק, עשית היום דבר שערכו לא יסולא בפז. אני אכניס אותך פנימה, לתוך עולם של ספרים, רק אל תיכנע לפחדך. אל תיתן לו מקום. סלק אותו ממך, גְער בו.

נתמלאתי תקווה ושמחה. פתחתי בריקוד מלווה בקפיצות עד כלות כוחותיי ממש. זכור לי שנשכבתי על ספסל, תשוש, בלי שום יכולת ללכת, אך שמח וטוב לבב. תרדמה מתוקה נפלה עלי, אך לא לזמן רב. התעוררתי נחוש לכבוש את הספרייה, אך הפעם באופן מעשי: לבלוע את הספרים, להבין אותם, לדבר אליהם, לעבוד איתם. נתתי לתחושה זאת לרחוש בתוכי עד לנקודה שלא ייוותר צל-צִלו של ספק. תחושה זו חברה באופן מושלם אל הקול הפנימי העמוק שבתוכי.
שוב צעדתי לעבר הספרייה. בצעדים מהירים, נטולי היסוס, עברתי את דלת הכניסה - אותו מקום שאך לפני זמן קצר לא יכולתי לו. בכניסתי לאולם הספרייה פניתי אל הקול הפנימי שבי, הודיתי לו על עזרתו הגדולה ושאלתי: האם גם עכשיו תעמוד לימיני כשאטול את הספר, אוריד אותו מן המדף ואפתח אותו? ובכלל, למה לא עמדת לצידי קודם לכן?
הקול הפנימי לא התחמק משאלתי וענה לי: בזיעת אפיך תאכל לחם. קטעתי אותו ועניתי: שמע, כל הלחם שלך בא ממני. אז מה אתה מקשקש? אתה עבדת פעם? התאמצת? כעסתי עליו מאוד, אך הוא המשיך בשלו: שמע היטב.

כאשר רוצים משהו, צריך לעמול למענו, להתאמץ עבורו. רק עכשיו, אחרי שבאמת שיכנעת אותי שהתאמצת והזעת, רק עכשיו אני יכול לצאת ולעזור לך כדי שלא יהיה זה לחם חסד. רציתי להסיר אותו ממני, אך במקום לעזור לי הוא מקשקש לי הבלים פילוסופיים.

הושטתי יד, נטלתי ספר מן המדף, אחזתי בו בטבעיות, והתיישבתי ליד אחד השולחנות שהיו פזורים באולם. לידי ישבו שני נערים ששקדו על סיכום של טקסטים שונים. נדהמתי. בעיניי הם היו כמו שני לוליינים בקרקס שמרקדים על חבל דק, קופצים ממקום למקום כשהם מפגינים שליטה מוחלטת. הסתכלתי סביבי ולא הבנתי איך זה שהאנשים הסובבים אינם מריעים ואינם מוחאים כפיים לאותם שני בחורים. חשבתי לעצמי: היכן אני נמצא והיכן הם? האם אגיע אי-פעם לרמתם? ואז נשמע שוב הקול הפנימי: כן, בהרבה זיעה וקורטוב של רצון ברזל, בפירוש כן. שלום עליכם! - אני אומר לו. חשבתי שהלכת לישון. קמת? מה רצונך? והקול ענה לי: שמע, מיכאל, הפסק לזלזל בי. פתח את הספר, התחל להשתעשע איתו, כאילו היה עשוי בצק. קרא עמוד, אל תיתן לפחד להשתלט עליך. הבן את אשר כתוב. זיעה קרה ניגרה ממצחי. למעשה, שמעתי את הנראה וראיתי את הנשמע. הוא צדק: פעם נוספת הוא הביס אותי.

שקעתי בכורסה עם ספר שנטלתי באקראי מן המדף. זה היה הספר "מלחמה ושלום" של טולסטוי, והרגשתי שאני גומע דף אחר דף בשקיקה אין-קץ. כל שורה שקראתי והבנתי סימנתי ב- V כלפי עצמי: Victory - ניצחון. בתוך שלוש שעות וחצי סיימתי לקרוא שלושה פרקים, והמעמסה הייתה גדולה מאין כמוה. קולו של הספרן קטע את חוט מחשבותיי המתענגות על המילים המופלאות של טולסטוי. "להחזיר את הספרים! סוגרים". הנחתי את הספר מידי, והספרן העלה אותו אל עגלת הספרים. בדרכי הביתה חשתי מאושר: עשיתי זאת! קראתי בעצמי שלושה פרקים!