סיפורה של חני (שיטת חנה'לה) / עמלה עינת

 
סיפורה של חני או בשמו הקודם שיטת חנה'לה הוא סיפורה של נערה דיסלקטית אשר בגלל איחור באבחון ובטיפול בה נראתה ותפקדה ברמה של פיגור לימודי וחברתי .

חני סבלה מתחושת כישלון עמוקה, מדחייה של קבוצת השווים לה ומאכזבה מיואשת של הוריה ממנה.

כל זאת לאורך השנים, עד שהתגלתה הסיבה הנוירולוגית הראשונית למצבה והותאמו עבורה דרכי התמודדות ייחודיות שחילצו אותה מהתהום הרגשית וההישגית בה שקעה והפיקו את יכולותיה האינטלקטואליות והאישיותיות מן הכוח אל הפועל.

ד"ר עמלה עינת - סופרת, מומחית בכירה לליקויי למידה, אחראית על תחום התמיכה הרגשית במרכז התמיכה לסטודנטים דיסלקטים במכללה האקדמית בתל-חי ומרצה לליקויי למידה, אבחון וטיפול במכללת תל-חי .

בין ספריה: 
מפתח לדלת נעולה, לפרוץ את מחסום הדיסלקסיה / הוצאת הקיבוץ המאוחד , קו  אדום 2001.
הורים מול מחסום הדיסלקסיה, מפתח לדלת נעולה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, קו אדום 2003.
שיטת חנה'לה, הוצאת צ'ריקובר, 1985.
ליקויי למידה – האתגר, איתאב-בית הוצאה לאור, 1997.

"כולם קראו ממש מההתחלה. אני – לא. כולם כתבו, אני – לא. במשך חודשים, שנים, הסתכלתי על ציפורים בחוץ. על חוברות צבעוניות. אהבתי רק תמונות. הבנתי די מהר, שמשהו לא בסדר איתי. שאני אחרת ..."
. גם הילדים הבינו. כמובן. מעניין שזה הרגיז אותם. כל הזמן שתקתי. לא הפרעתי לאיש. רק ישבתי עם התמונות שלי, וזה הרגיז. בכל פעם באו בטענות למורה שאני מפריעה, שאי אפשר לסבול אותי יותר. אולי בגלל עצם העובדה שהייתי שונה, לא כמו כולם, שלא ידעו כיצד לנהוג בי. שהמורים התייחסו אלי אחרת. המורה, בהתחלה, עוד ניסתה ללחוץ שאתקדם. ניגשה אלי בכל פעם, הראתה לי מילים, אותיות. כנראה שמשהו מועט נקלט, אחרת לא היו באים עלי הרגעים הנוראים ההם (נדמה לי שזה היה בכיתה ג', אולי ד'), שבהם הכריחה אותי לקרוא בקול רם. ליד הלוח. זה היה סיוט. גם המילים היחידות שהכרתי נתקעו לי בגרון. כמו אבנים. חונקות. כולם הסתכלו בי, מכל הכיוונים בפיות פעורים. בעיניים לועגות, לא יכולתי. רציתי. כמה רציתי. זה לא יצא. היה נורא. בסוף יצא רק בכי יללני כזה, מוזר. ובתוך הבכי שמעתי את הצחוק החנוק של הילדים, מעבר לידיים המסתירות. והיה עוד ניסיון אחד דומה. היא רצתה שאשתתף בשיחה, שאומר משהו פשוט. אמרתי. וראיתי את החיוכים של כולם, אני חושבת שצחקו, לפני שפתחתי את הפה. דקירות של צחוק מכל הצדדים. אחרי הניסיון הזה, נדמה לי, ניתקתי את עצמי מהכיתה באופן מוחלט.ישבתי לי ליד השולחן שלי, הנפרד, עם החוברות המצוירות שהיא נתנה לי, מחוץ לכולם. כאילו לא הייתי. אפילו לא חלמתי. דפדפתי בחוברות, וסביבי היה חלל גדול. בבית דיבר אז אבא על האפשרות להוריד אותי לכיתה נמוכה יותר. לא היה איכפת לי. ממילא הכל אותו דבר. חסר טעם כמו בתוך חלום ריק. אני חושבת שהמורה, כל המורים, הפסיקו אז להתייחס אלי. לא ציפו ממני יותר לשום דבר. לא הייתי גורם בכיתה. לא אקטיבי, לא פאסיבי. היה לי השולחן שלי. יצאתי. נכנסתי. לא הפרעתי לאף אחד. אולי אפילו לא ראו אותי יותר. הזמנים הקשים היחידים שנותרו לי עוד, היו השעות בכיתת העזר, שם ניסו ללמד אותי בכל זאת את האותיות, את התנועות. לימדו, ואני – שכחתי. מרגע לרגע שכחתי – את הצליל ששייך לצורה. את הצורה ששייכת לצליל. את שניהם. הכל היה רק קיפוצים של קווים ונקודות. מבולבלים. בלי מובן. בלי משמעות. עבר עלי אז שבוע אחד של משבר איום. עבדה איתי מורה נחמדה דווקא, שניסתה בלי סוף ולא הצליחה להכניס לראשי אפילו סימן קטן אחד. אני חושבה שדי חבבתי אותה. רציתי לעזור לה. עשיתי מאמצים עצומים לזהות את הצורות שהראתה לי. שום דבר. דווקא שהתאמצתי מאד, היה יורד לי מין מסך כזה פתאום. ולא תפסתי כלום. פעם אחת שרטתי את עצמי בציפורניים, שמשהו יישאר. משהו. כשגם זה לא עזר, הבנתי שאני לא נורמלית, שדבר לא ישנה את מצבי. זה היה השבוע הנוראי ביותר בחיי עד היום. אח"כ לא רציתי יותר ללכת אליה. הייתי צורחת. בועטת. בהתחלה סחבו אותי בכוח. יותר מאוחר הפסיקו. התייאשו. בסוף השנה היו שני ילדים, שגרדו בסכין גילוח את פני מתוך תמונת הכיתה.

את שואלת איך היה מחוץ לחדר הכיתה. מחוץ ללימודים, בין החבר'ה. מה אומר לך? הנושא העיקרי היה החבר'ה. היה אצלנו בכיתה דירוג. היתה מלכה. היו נסיכות. אח"כ – כל השאר. אח"כ – שום דבר. ובתחתית השום דבר, בדרגה הכי נמוכה שלו – חנהל'ה. הייתי מושג ממש. כשכינו מישהו בשמי התכוונו ללא שווה, למטומטמת, כך היה מההתחלה, מתמיד, אם צריך לעשות משהו שאף אחד לא רצה לעשות – חנהל'ה. אם היה משהו שכולם רצו, היה ברור שלא חנהל'ה. אם הייתי מנסה בעצמי משהו, לא חשוב מה, היו מתבוננים במבט מבטל כזה של: "בלאו הכי לא תצליחי. למה לך לנסות בכלל?" אף פעם לא שיתפו אותי בשום סידור. בשום סחיבה (לא להתייחס אלי היה ממש כבוד), ואז כשנתפסו, וכשכולם נענשו, חוץ ממני, היו מבטיהם מלאים שנאה.
אני זוכרת, שבמשך תקופה ארוכה, ניסיתי להיות נחמדה אליהם. הזמנתי אלי הביתה. היו באים. אוכלים ומדברים סודות בלעדי, ואח"כ הולכים – בלעדי. ואני נשארתי שוב לבד. תמיד לבד. אח"כ היו הנסיונות העלובים שלי להיכנס לקבוצת הכדורגל (בעטתי באמת לא רע, אחרי כל "שיעורי החוץ" שלי עם הכדור המסכן, שספג, ועוד איך), אבל רק בנים שיחקו, ואותי דחו, כמובן, והבנות – לעגו. לא פלא. הייתי ממש תופעה עם נעלי ההתעמלות הקרועות והגרביים המצחיקים, ומעל כל זה השומנים המכוערים שלי.
אז הגיעה תקופת הבכי. הם היו לועגים. היו "שרים" לי "חנהל'ה, חנהל'ה, בואי למבחנהל'ה, ומבקשים חנהל'ה, קראי לנו סיפור אחד. רק פעם, בחייך", ושואלים – "מתי תהיי כבר קצרנית בכנסת? ו"מתי תהיי כבר קריינית ברדיו?"
היו עוד הרבה המצאות ואני הייתי בוכה. יותר מאוחר הפסקתי. השתתקתי. אבל הם לא נתנו. היו באים להציץ מה קורה לי, היו בודקים אותי. מחטטים לי בתיק. מדפדפים בחוברות שלי. נוגעים בי.
("היית מגעילה כזאת. אחרת. רצינו שתבכי. אבל פיתחת לך מין גאווה מיוחדת ושתקת. זה נורא הרגיז").
פעם בטיול השנתי (למות מבושה עד היום), במקלחת, שמעתי רעשים, כאילו מטפסים על הקירות. הייתי לבד. נבהלתי. היו לחשים וצחוקים – "תזוז כבר. תן גם לי, בחייך. יא'אללה. אלוהים שכה אני אחיה שהיא. באמת". התלבשתי. על הסבון הרטוב. בחוץ חיכו הבנות, הסבירו שהבנים פשוט רצו לראות אם אני נורמאלית, אולי גם בגוף משהו אחר. לא בכיתי אז. הם הלכו אחרי לאט, מפוזרים. פתאום תפסתי מגרפה. לא יודעת מניין צמחה שם. הסתובבתי ורצתי עליהם. ניסו לעצור אותי, לא הצליחו. הכיתי. הכיתי. הכיתי. הכיתי. הפנים כאבו לי. הפה. הכל היה סגור אצלי. קפוץ. "תתקרבו. בואו אלי. שרק תעיזו. תיגעו. נראה אתכם". ברחו. כמו כלבים ברחו. מבטים של כלבים מבוהלים. ("ניסינו להרגיע אותך. כנראה. חשבת שאנחנו מתקיפים. איזה מבט היה לך בעיניים. כל מי שהתקרב. והמגרפה שהחזקת. איזה פחד").
קראו למורה. היא לקחה אותי לחדר. ואני צעקתי וצרחתי. "מה יהיה איתי? מה יעשו איתי? אני אף פעם כבר לא אהיה..." עד שנרגעתי.
כשחזרנו הביתה, הייתי כמובן בריב עם כל הילדים, ואף אחד לא רצה אפילו להסתכל לעברי, ודחקו את השולחן שלי, הנפרד, לגמרי הצידה. היתה אז איזו שיחת כיתה עלי. ד. ניסתה, עד כמה שזכור לי , (למרות שכבר בעצמה כעסה עלי רוב הזמן), להסביר לילדים, שיש לי משהו מיוחד. מין הפרעה. בהתחלה לא שמתי לב.ממילא אף פעם לא שמעתי מה קורה בשיעור. אבל השקט הלך וגבר בחדר. הפך לאחר. מוזר. והתחלתי לשמוע – שצריך להתייחס אלי יותר בזהירות, להשתדל לעזור לי. פתאום פחדתי נורא - מהשקט. ממה שיש לי. שאין לי. ממה שאומרים עלי. מהמגרפה על כולם. ברחתי הביתה (אמא). התחפרתי במיטה. לא עניתי (אמא), כיסיתי את הראש. לא עניתי.
אח"כ היו הרבה התלחשויות של אבא עם ד. בכל מיני שעות של היום. ואמא היתה מסתובבת על הגבעה מרחוק. בלי לגשת. ואני – בביה"ס היה לי הכדור והזלילה, ובבית – שינה. אף אחד לא הצליח להעיר אותי. שעות. היום אני מבינה שהיה בלתי אפשרי לקבל מכות כל הזמן ולעמוד בזה. הייתי מוכרחה למצוא דרך לא להרגיש, לא לדעת, כי אחרת – איך? כל חיי היו אז כמו חלום רע. רציתי למחוק הכל. להימחק. החבר'ה התייחסו אלי ברחמנות אחרי השיחה ההיא. לאחר זמן גם זה נמאס להם.

מסתבר שלמרות כל הטוב שקרה, יש חרדות, סיוטים, שלא משתחררים מהם. אפילו לקרוא בכל רם (והיום זאת לא בעיה בשבילי, באמת) אינני מעיזה בפומבי. בטקסים או במסיבות. אף פעם לא. אולי זו תוצאה של הניסיון ההוא הנורא על יד הלוח. ובכלל – הזכרונות האלה של בדידות ארוכה ומושפלת, העובדה שהייתי ילדה מפגרת...כן, אני יודעת מה את רוצה לומר לי עכשיו. אני שומעת את קולך הכעוס:"אף פעם לא היית מפגרת"! אבל מה זה חשוב באיזה שם קוראים לזה? זה הרי אותו דבר בעצם. דיברתי אחרת. הלכתי אחרת. לא הבנתי כמעט דבר. הייתי אחרת. מה זה חשוב באיזה שם קוראים לזה? הרי תמיד ישנה אפשרות, שהילד לקוי ולא מפגר ופשוט לא מגלים זאת. לא תמיד מוצאים. תארי לך כמה מפגרים כאלה מסתובבים בגיהנומים הפרטיים שלהם...נורא. לו יכלו לאתר אותם. לטפל בהם, בי, מוקדם יותר. לו כל מה שהיה איתי – לא היה. לו היו יודעים מייד מה לעשות, ומתייחסים אלי כמו שצריך – כולם. החבר'ה ומונעים את כל הצער הארוך. טוב, זה באמת חלום, די טיפשי. והעיקר שבינתיים נחלצתי מהביצה ואני בסדר עכשיו, וזהו. מספיק לי. בסה"כ לאף אחד כמעט אין עבר וורוד. אני נפגשת עכשיו הרבה עם חבר'ה. מדברים. מסתבר, שכולם פחות או יותר פצועים בנקודה זו או אחרת. כולם עברו דברים קשים. בכל מיני שטחים. העיקר שמוצאים פתח הצלה. שמתגברים וממשיכים למרות הכל. ומצליחים למרות הכל. והכאב – כאב...

מתוך הספר "שיטת חנה'לה" / עמלה עינת, הוצאת צ'ריקובר, 1985