”הורים מול מחסום הדיסלקסיה, מפתח לדלת נעולה” / ד”ר עמלה עינת

עמלה עינת ממשיכה את מחקריה על דיסלקסיה, שממצאיהם הראשונים הובאו בספרה מפתח לדלת נעולה, לפרוץ את מחסום הדיסלקסיה.
הספר מביא את עולמם של הורים לתלמידים דיסלקטים: תדהמתם במפגש עם הליקויים הבלתי מובנים, אכזבותיהם, כעסם, מאבקם עם הממסדים השונים, חוסר האונים והייאוש המלווים אותם בכל העת. הספר מצביע על מקור צמיחתו של הדימוי העצמי אצל התלמיד הדיסלקטי, ומבהיר כי גישה תומכת של הורה עשויה לתרום רבות לתפקודם הנורמטיבי של תלמידים אלה.
הוצאת "אדום" הקיבוץ המאוחד / קו אדום 2003

ד"ר עמלה עינת – סופרת, מומחית בכירה לליקויי למידה, אחראית על תחום התמיכה הרגשית במרכז התמיכה לסטודנטים דיסלקטים במכללה האקדמית בתל-חי ומרצה לליקויי למידה, אבחון וטיפול במכללת תל-חי .

בין ספריה:

מפתח לדלת נעולה, לפרוץ את מחסום הדיסלקסיה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, קו  אדום 2001.

שיטת חנה'לה, הוצאת צ'ריקובר, 1985.

ליקויי למידה – האתגר, איתאב-בית הוצאה לאור, 1997.

באדיבות המחברת והוצאת הקיבוץ המאוחד אנו מפרסמים קטעים מתוך הספר:

"הוא היה אמור להיות נושא הכתר" 
אם: "כן.כן. אנחנו אימצנו את הדעה של בית הספר, שהוא עצל, שהוא לא חושב, שהוא לא מתייחס, שהוא לא רציני, שהוא לא עושה שום מאמץ. היה לנו איתו ממש מאבק בבית. היו תקופות שצעקנו עליו, אבל היו גם תקופות שאמרתי לאבא שלו: "אתה יודע מה? הכעסים שלנו לא מועילים. אני יורדת מזה. שהוא יישאר תקופה בבית, שיהיה שנה בבית". ואמרתי "אני עוזבת אותו. אנחנו מאמללים אותו, מאמללים את עצמנו, אנחנו רואים שזה לא מועיל."

אם: "שאני לא הראיתי שאני מאמינה בו. זה נכון. אני בהחלט חיה עם ייסורי מצפון, הרבה מאד ייסורי מצפון. מצד אחד לא האמנתי בו מספיק ומצד שני היה לי קשר רגשי מאד חזק אליו, מאד חזק, אולי גם זה יותר מדי. הוא היה כל כך מותקף מכל צד. הוא באמת היה מותקף. למסיבות כיתה, למשל, הוא לא היה מוזמן. אני גוננתי עליו יותר מדי. הייתי מאד מבולבלת בין לקבל את זה שהוא עצלן, או לא מוכשר, אן לא יודעת מה – לא חי בעולם הזה – לבין האמונה שלי בו והקבלה שלי אותו. מה לעשות, כמו שהוא אני מקבלת אותו, כי אני נורא קשורה אליו."

"הייתי נורא קשה, לא הייתי אמא" 
"זה ילד שגרם לנו המון דאגות. לילות ללא שינה ומתח ודאגה. היה קשה לגדל אותו. הוא מעורר  בי נורא נורא רגשי אשמה. הייתי חסרת ידע, חסרת הבנה ולא אמא טבעית כזאתי. הייתי נורא עם חרדות.
הייתי נורא תקיפה אתו. הייתי נורא קשה. לא עניין של עקרונות. אני חושבת שאני בעצמי הייתי בחרדה. לא קלטתי נכון את הילד. זה ילד שכל הזמן היה צריך להקדים אותו בקצת, בחוש. אני לא הייתי אמא שמבינה. אני כל כך מצטערת שלמדתי חינוך אחרי שהוא היה כבר יותר גדול. אני חושבת שאם זה היה להיפך, מיליון טעויות היו נמנעות. הייתי יכולה לקרוא אותו יותר נכון."

"הלוואי שאוטובוס ידרוס אותי! "
"יום אחד הוא בא הביתה ואמר לי: "אמא, הלוואי ואוטובוס ידרוס אותי". ואז אמרתי: "אתה לא רוצה ללכת יותר לבית ספר? והוא אמר: "אני לא רוצה ללכת". אמרתי: "אתה לא הולך יותר לבית הספר הזה". אז פניתי לבית ספר אחר והעברתי אותו לשם. זו היתה החלטה של רגע. אמרתי: "זהו. הוא לא". אחרי כמה ימים הוא חלה. אמרתי לו שיישאר בבית. והוא אמר: "אמא, אני לא יכול להישאר בבית, כי המורה אמרה שהיא לא יכולה בלעדי..."

"מעבר לדאגה את לא יכולה לעשות כלום בעצם"
"היתה לי דאגה נורא גדולה. הוא התכנס בעצמו. היה עניין הכדור, שהוא לא כל כך בעט בו נכון, והיה עניין הטיסנים שזה לא הלך, וזה כאב לי שהוא כאילו מבודד את עצמו. הבדידות החברתית. בגלל הדברים האלה, זה מה שכאב לי – לא ההישגיות ולא הלימודים. לגבי זה היתה לי איזו שהיא אמונה שהוא יעבור את זה. אבל זה שהאח הקטן שלו מרגיש פתאום שהוא צריך להגן עליו, זה כאב לי נורא! גם הוא לא אהב את זה שהאח הגדול שלו מתנהג כמו אח קטן."

"היו ימים שפשוט נמאס לי והיו ימים שהשלמתי עם המצב" 
מה חשבת שיהיה איתו?
אם : "פושע! מה כבר יכול לצאת מילד כזה? הייתי בטוחה שזה מה שיקרה. כי כתוצאה מזה שלא לומדים אז מתדרדרים. לא חושבים ומשוויצים בשביל החברים: "אני גיבור, אני חזק, אני מסוגל לעשות זה וזה", ואחרי זה נגררים.
אני חושבת שהוא מאשים אותי מאז. זאת ההרגשה שלי. התחושה הזאת, שבכל מה שקרה  איתו עד היום הוא מאשים אותי. אני מרגישה את זה, אם כי יכול להיות שאני טועה. אני מרגישה את זה בהתנהגות שלו איתי שהוא כועס עלי. יש רגעים שהוא כועס.
האמת? היו לי ימים שפשוט נמאס לי ולא רציתי לראות אותו, והיו לי ימים שפשוט השלמתי עם כל המצב הזה. וגם היום – אני לא יודעת מה עובר עליו. יכול להיות שאני לא בסדר או אלוהים יודע..."

"כשאמא זה לא אמא זה חור שחור לכל החיים. החור לא עובר והכאב לא עובר"
"אז יורדים עליו ועוד פעם יורדים עליו. דורשים שיעשה משהו, וצעקות, ויכול להיות שגם היכיתי אותו. בדרך כלל לא הייני מכים, אבל כשזה הגיע לאיזו שהיא נקודה, אז...בלגאן בחדר (שלו), ומורים שלא מרוצים ממנו, ואנחנו לא מצליחים להניע אותו – זה התפרץ בצורה כזאת. מצד שני, במשך השנים שמנו לב שאנחנו יותר מדי יורדים עליו, יותר מדי, ואמרנו: "בוא נחפש הזדמנות גם לעודד אותו, להגיד לו משהו חיובי" – ולא מצאנו! אחרי כמה זמן אמרנו: "אנחנו לא מוצאים מה להגיד! הא כל הזמן חולם, גם פידבקים לא...אין איזה ציון שאתה יכול להגיד:
 "יופי, זה נהדר! אתה רואה?  אתה יכול". משהו להיאחז בו כדי לעודד אותו. כלום לא מצאנו. זה היה כמו כדור שלג כזה. הוא מראה כלפינו את האדישות הזאת ואת החוסר עניין. אז אתה עוד יותר צועק, והוא עוד יותר יורד, עד שאתה רואה ילד שכל הזמן יורדים עליו. ולא מצאנו דרך איך יורדים מזה. זה לא שלא חשבנו על זה, אבל לא מצאנו שום דבר."

"אלוהים אדירים, איך יצא לי ילד כזה?! זה הרג אותנו..."
"בעצם הרגשתי שיש משהו, ולא ידעתי לעלות על זה. כשהייתי מדבר איתו על משהו, אם זה היה משהו יותר רציני אז היו לו דמעות בעיניים, וזה עצבן אותי. גם לא הבנתי איך תלמיד כזה זוכה בחברים הכי חכמים? מה הם מוצאים בו?! טוב, הוא יפה ונחמד, אבל זה לא מספיק.
אני ביקרתי אותו כל הזמן, אני כיסחתי אותו. לא יכולתי לקבל שיש לי ילד שהוא לא לומד ולא עושה כלום, ולא מעניין אותו כלום בלימודים. אמרתי: "אלוהים אדירים, איך יצא לי אחד כזה?"