בוגרי חיפה כותבים

יאיר לפיד בגודל טבעי

מאת: זוהר פרייברג, "ידיעות ניצן" חיפה

חברי חוג הווידיאו של ניצן חיפה ביקרו באולפני הרצליה והשתתפו כקהל בצילומי התכנית של יאיר לפיד.
כמובן שחזרנו משם עם המון חוויות. תתארו לעצמכם – להצטלם וללחוץ ידיים עם יאיר לפיד, וגם לראות את שמעון פרס, יאיר ניצני, איילת זורר, יהודה פוליקר והזמר היווני מנוליס רסוליס. איזו התרגשות!
הביקור בתכנית של לפיד התקיים ב- 4.6.2007. הצטרפו אלינו מדריך החוג – אורי לסר והמדריך אמיר מטאנס.
כשהגענו לאולפנים, נכנסנו לקפיטריה, שם קנינו לעצמנו דברים טובים. גם ראינו מקרוב את מאיר ישראל, המתופף של הלהקה בתכנית של יאיר לפיד.
נפגשנו עם מציגת חברת "רשת", המעניקה את החסות לחוג הווידיאו שלנו והמפיקה את התכנית של יאיר לפיד. קבלנו מנה במתנה משטחים לעכבר של מחשב.
לאחר מכן יצא אלינו יאיר לפיד, בכבודו ובעצמו, לחץ את ידינו, הודה לנו על בואנו והצטלם אתנו.
האמנים האורחים בתכניתו של יאיר לפיד היו הזמרים יהודה וליקר וחברו – הזמר היווני מנוליס רסוליס. הם שרו שיר ביוונית, המספר על ההיסטוריה של המשפחות של שניהם.

לפני תחילת הצילומים, הבמאי חילק לנו הוראות – מתי וכיצד למחוא כפיים. הוא ביקש מאתנו להראות "אווירה" – התלהבות.
שמעון פרס, האורח העיקרי בתכנית, דיבר על התמודדותו על הנשיאות ועל החלמתה של אשתו, סוניה, ממחלתה. וכן הוא סיפר על הולדת נינו, הנכד של בתו צביה.
פרס סיפר כי הוא הכיר את סוניה לפני 67 שנים(!!!) כשהיו בני 17. הנין שלו נולד בדיוק ביום שבו סוניה השתחררה מבית החולים.
אילת זורר דברה על הקריירה שלה בהוליווד ועל הקושי לנווט בין קריירה למשפחה ובין ישראל לארצות הברית.
יאיר ניצני ענה על שאלותיו של יאיר לפיד בצורה הומוריסטית ומשעשעת.
ראיון מצמרר קיים יאיר לפיד עם אישה, אשר לפני 19 שנה, בקיבוץ שמרת, בהיותה בת 14, נפלה קורבן לאונס קבוצתי שנמשך ארבעה ימים רצופים. היום היא עוסקת בזנות, כדי להתקיים ולשרוד.
יאיר לפיד הוא אחד המראיינים הטובים ביותר בתקשורת הישראלית. הוא מראיין ברגישות, כאשר היא נדרשת. הוא לא מהסס להשתמש בהומור, כאשר יש לכך מקום. הוא אחד העיתונאים והמגישים האהובים עלי. מאד שמחתי לנסוע לתכנית שלו ולהיות בקהל.
זאת הייתה הפעם השנייה שבה נסענו לאולפני הרצליה, כדי להשתתף כקהל בתכנית של "רשת". לפני שנה, השתתפנו כקהל בתכנית "פספוסים" בהנחיית יגאל שילון.
"אני רוצה להציע לאורי אלסר, מדריך החוג לווידיאו: בפעם הבאה שניסע לאולפני הרצליה, הייתי רוצה לנסוע לשם מוקדם בצהריים, על מנת שנוכל להיפגש עם צוות ההפקה של התכנית – מפיק, במאי, צלמים, מאפרים, תחקירנים, אנשי סאונד, אנשי חדר הבקרה וכדומה. הייתי רוצה לדבר איתם על עבודתם ועל איך שכל אחד תורם להפקת התכנית.
מי שרוצה לקחת חלק כקהל בצילומי התכניות של "רשת" בערוץ 2, מוזמן להצטרף לחוג לווידיאו.

 

היינו ילדים, וזה היה אולי מזמן, אבל לכל אחד מאיתנו יש לפחות זיכרון ילדות אחד ברור. "ידיעות ניצן" ליקט זיכרונות שכאלו מהחברים בניצן.

 

תולעת ספרים
הזיכרון שלי מהילדות קשור דווקא לימי בית הספר. אהבתי מאד ללמוד ואני זוכר שהיה לי חשוב מאד להיות חרוץ ושקדן וגם להגיע לבית הספר בזמן. נולדתי עם הרצון ללמוד ולקרוא, ולכן כבר בילדותי קראתי המון ספרים בנושאים שונים.
גם כיום אני מרבה לקרוא ספרים, וכך אני מעביר את רוב זמני הפנוי.
אני מרגיש שכמו שאהבתי ללמוד בילדותי, היום אני אוהב לעבוד – וזה גורם לי הרבה סיפוק.

גלעד הלוי

 

 

שובבה ובכיינית

נולדתי בבית החולים רמב"ם ב- 2.5.1981 בשעה שמונה בבוקר.
אמי מספרת שהייתי תינוקת מאד שובבה ובכיינית וששנאתי להתקלח.

הורי עבדו, ולכן מי שטיפולו בי היו סבי וסבתי ז"ל. הם נהגו לספר לי, שכתינוקת אהבתי מאד לשחק עם אטבי הכביסה בכל פעם שהייתי בביתם. נראה שהמשחק הזה היה מאד מעניין עבורי.

עמית עוגן

 

למדתי והתבגרתי

כשהייתי ילד, הייתי קצת שונה מכל ילד אחר, משום שאז לא היו לי חברים ולא היה לי עם מי להתיידד. לא דברתי כמו שצריך ולא יצרתי קשר עם הסביבה.
על אף הקשיים, במשך השנים התגברתי  ולמדתי לקרוא ולכתוב ואת תורת המספרים. מעבר לכך, למדתי במסגרת בית הספר להתמודד עם בעיות ומטלות יומיומיות, דבר שעזר לי להפוך למבוגר עצמאי.

אני מרגיש שחוויות הילדות שלי השפיעו עלי כך, שהיום אני אדם בוגר ועובד, שקשוב לסביבתו וכל מי שזקוק לעזרה.

דן טמיר

אלוף הג'ולות
הייתי בילדותי בגן אחיעזר. לגננת בגן קראו חיה ואהבתי אותה מאד.
בילדותי אהבתי לשחק בלורות (ג'ולות) בגלל שהיו לי בלורות בהמון צבעים והמשחק היה מאד מהנה. הייתי משחק בעיקר לבד, אבל בכל פעם שהייתי משחק בבית – אמי הייתה מסתכלת עלי בחיוך.
אני זוכר שהרבה פעמים חיכיתי לחזור הביתה ולשחק, כי הרגעים האלה היו טובים ומיוחדים עבורי עבור אמי.

אברהם גרינברג

 

עם אמא בבית הקפה

נולדתי ב- 5.2.1944 וגרתי עם הורי בקרית מוצקים ברח' אהרון.
בשנים הראשונות, אבי התנדב למשטרת הגדודים ואמי טיפלה בי בבית. אחד מזיכרונותיי הוא מתקופה שהייתי מאד קטן: ישבתי עם אמי ליד החלון הגדול שהיה בסלון, ולפתע נשמע פיצוץ. אמי ואני נשכבנו על הרצפה וכל הזכוכיות של החלון שהתנפץ עפו עלינו.
לאחר חוויה לא נעימה זו, עברנו לגור בכרמל בחיפה. אבי התגייס למשטרה כחוקר ואמי עבדה בבית קפה. אחרי הלימודים הייתי הולך לאמי, לבית הקפה, יושב איתה ומסתכל על העוברים והשבים. כיום אני מתגעגע מאד לאמי – ולזמן שביליתי איתה כילד.

נחום מאירסון

 

 

משפחה מטיילת באהבה

הייתה לי ילדות לא קלה, כי כשהייתי קטן חליתי בדלקת קרום המוח ולקח לי זמן רב להתמודד ולהתגבר על המחלה.
ממשפחתי יש לי זיכרונות טובים, שקשורים בעיקר לטיולים משותפים שלנו ביחד. אהבתי לטייל עם ההורים ועם אחי, בעיקר באזור אוניברסיטת חיפה.
היינו מטיילים שם כמעט כל שבוע. בנוסף, היינו נוסעים כל שנה בחורף למירון, כדי לבנות שם בובת שלג ובדרך כלל היינו ממשיכים משם לטיול בצפת.
 הורי דאגו שנבקר כל שנה בירושלים, ואכן בקרנו הרבה מאוד פעמים במוזיאון ישראל ובכותל.
באחד הטיולים לירושלים, לקחנו מדריך שטייל אתנו בבית הכרם. אני זוכר שכילד קנאתי בבחור הזה מאד, על כך שהוא יודע היסטוריה כל כך טוב.
אני זוכר את הטיולים המשפחתיים כרגע מאד מאושר. האהבה לטיולים נותרה בי עד היום.

גילי קליין

שנותיי היפות בבאר שבע

נולדתי בקיץ 1973 בקרית שמונה.
כשהייתי בן שמונה חודשים, עברתי עם הורי לבאר שבע, שם גרתי עד גיל 11. אחרי זה עברתי לגור בקרית אתא, שם גרים הורי עד היום. לפני חמש שנים, עם הצטרפותי לעמותת ניצן, עברתי לגור בקרית חיים.
מהתקופה ההיא יש לי הרבה מאד זיכרונות נעימים, של חברים רבים שאיתם ביליתי, טיולים, לימודים, משותפים והמון צחוק וכייף.
באר שבע היא עיר, שבה כולם חברים של כולם. במיוחד בשכונה ה', שבה התגוררתי. הבתים היו תמיד פתוחים בפני השכן, שמבקש מעט סוכר לתה, או אולי קצת מלח לסלט..
הילדים למדו יחד באותה כיתה, שיחקו באותו רחוב, הלכו יחד לאותם חוגים. הייתה אוירה משפחתית אינטימית אך לא מעיקה.
מהשנה האחרונה שלי בבאר שבע, אני זוכר שלפני מבחני ההקבצה באנגלית, בכיתה ה', החלטנו – קבוצה של תלמידים שהיו חזקים באנגלית, לסייע לילדים שהיו חלשים באנגלית.

התוצאה: אני הוצאתי ציון 98, הילד שעזרתי לו הצליח להוציא 84 ולהבטיח לעצמו מקום בהקבצה גבוהה יותר.

בבאר שבע מתקיים בכל יום חמישי שוק בדואי. בתקופה שבה גרתי בעיר, היו מגיעים באותו יום אל העיר הבדואים מהמדבר ומציעים את מרכולתם – מבגדים ועד חיות משק (חמורים, צאן, אפרוחים)...
השכונה שבה גרתי הייתה שכונה טובה של אנשים מבוססים, פחות או יותר, מבחינה כלכלית-חברתית. רבים משכנינו היו מורים, רופאים בבית החולים, מרצים באוניברסיטה, עובדי הכור הגרעיני בדימונה ועוד...
עברו 23 שנה מאז עזבתי את באר שבע. חזרתי אליה בשנה שעברה, יחד עם הורי, כאשר נמלטנו מהטילים במלחמת לבנון השנייה. באר שבע גדלה ויפתה מאז.
כיום זוהי עיר ענקית בת 200 אלך תושבים, שנותרו אנשים פתוחים ולבביים ואירחו אותנו יפה ובנדיבות.
אני חושב שהילדות שלי בבאר שבע היא התקופה המשמעותית ביותר בחיי.

זוהר פרייברג

לא קל להיות שונה
לא הייתה לי ילדות כל כך מפוארת, שאפשר להתגאות בה, כי עד גיל שנה בערך הייתי בבית יתומים. ואז, הורי המאמצים שגרים בקיבוץ רמת יוחנן, לקחו אותי לקיבוץ שבו אני גרה עד היום .

זה לא היה קל – לגדול כילדה חריגה ושונה.

את אבי ז"ל לא הכרתי כלל. הוא נפטר כשנה לאחר שהגעתי לרמת יוחנן. אמי, שנפטרה לפני עשרים שנה, העניקה לי חינוך טוב ודפוסי התנהגות למופת. כך, גם היום, אני ממשיכה בדרכה. אמי גם דאגה שאלמד ונגן שיהיו לי תמיד תקליטים.
אז, בשנים ההן, לא היה נהוג לספר לילד שהוא מאומץ. היום זה דבר טבעי, ובדרך כלל הורים מאמצים מדברים על זה בחופשיות עם הילדים המאומצים שלהם.
עד היום אני חשה בבעיות, שנגרמו לי מעצם היותי מאומצת, למרות שבאמת היה לי בית חם ואוהב וקבלתי כל מה שילד צריך לקבל. חבל שעד היום אני נחשבת חריגה ברמת יוחנן.

יהודית שושני