העיתון מוקדש לרותי קוהן ז"ל 
דבר המנהלת
השלום והברכה לכולם,
ובכן, נגמר החורף...
חורף זה היה גדוש בפעילויות וייאמר לזכותכם כי מזג האוויר לא עצר אתכם מלהשתתף בחוגים, בטיולים, לפגוש אנשים חדשים ופשוט לחיות חיים מלאים, שמחים ומספקים וזה במילה אחת - נהדר!!!
לצד כל החוויות הטובות, מטבע הדברים, בחיים יש צער ומכאוב ובחורף זה גם נפרדנו מרותי...
רותי ז"ל הייתה דיירת שגרה בעבר במערך הדיור של ניצן ת"א והייתה חברה טובה של חלקכם.
רותי עזבה את ניצן ת"א, רצתה לחיות חיים עצמאיים ולהיות אדון לעצמה, להיות היחידה שמקבלת החלטות על האופן בו היא בוחרת לחיות. משפחתה של רותי חיזקה אותה בהחלטתה זו ואכן רותי יצאה לדרך עצמאית, אך למרות שרותי עזבה את ניצן באופן רשמי היא נשארה בקשר עם החברים ונותרה דמות אהובה ומשמעותית בקרבכם.
לרותי היו בעיות בריאותיות ומצבה הבריאותי הדרדר וכפי ששמענו בהלוויה לא ניתן היה לעזור לה לנצח בקרב הזה.
כמו שאנחנו מכירות את רותי עצמאית ונחושה היא בטח נלחמה עד הסוף....
הכאב הגדול והצער על פטירתה גדולים מאוד.
בהזדמנות זו אני רוצה להביע את הערכתי הגדולה לאופן בו התאבלתם על רותי, על האיפוק, על הבגרות ועל ההבנה שזוהי דרכו של עולם ולעיתים קצרה ידינו מלהושיע.
בהלוויה הבנים נטלו חלק בקבורה והייתי גאה להיות חלק מניצן לא רק בימם היפים אלא גם בימים הקשים ומלאי הצער.
בגיליון זה היוצא בתם החורף ועם בוא האביב ,הפריחה וההתחדשות אני מאחלת לכולנו אביב וקיץ מלאי עשייה, התקדמות והתחדשות, שתזרח על כולנו שמש נפלאה ומחממת.
חג שמח לכולם....
בר איתן
מנהלת ניצן תל אביב
דבר העורכים
מהדורה זו של העיתון מוקדשת לרותי ידידתנו וחברתנו הקרובה שנפטרה בטרם עת. רותי הייתה חלק ממשפחת ניצן זמן רב. היא לקחה חלק מכובד בשירות הציבור במסגרת התנדבותה במשטרה, ועבדה בבית החולים איכילוב. אני בטוח שזכרה יישאר חקוק על לוח ליבנו תמיד. אנו משתתפים בצערה של המשפחה ואבלים על מותה.
"אביב הגיע פסח בא"
חג הפסח קשה לחלקינו עקב האיסור באכילת חמץ. פתאום הטעמים והניחוחות שכל כך התרגלנו אליהם כל השנה מושמים בצד, ומותר לאכול רק דברים כשרים לפסח, ובראשם המצות. מי כמוני יודע שזה לא קל...
אני מקווה שתיהנו מהעיתון הזה כמו מהגיליונות הקודמים.
שלכם אילון.
שלום לכולם,
לאחר הפסקה של כמה חודשים טובים, אנו שמחים להוציא גיליון נוסף של העיתון שלנו.
ברצוני לפתוח ולומר לכם שהגיליון החדש הוא גיליון מורחב, עשיר ומגוון עם הרבה מאד כתבות מעניינות ומרתקות, לצד מדורים קבועים ומדורים אחרים.
את הגיליון החלטנו להקדיש לזכרה של חברתנו היקרה והאהובה רותי קוהן (כהן) ז"ל שנפטרה בתחילת חודש פברואר האחרון. יהי זכרה ברוך!!!!!
רותי, למי מכם שלא יודע ולא הכיר אותה מקרוב, הייתה חלק בלתי נפרד ממערך הדיור שלנו במשך שנים רבות, ותמיד היא תהיה בלב של כולנו לנצח.
אנו חוזרים ואומרים, כי נשמח מאד לקבל מכל אחת ואחד מכם כל רעיון, הצעה, המלצה או כל דבר שיעלה בדעתכם לגיליונות הבאים.
כמו כן, ברצוני לאחל לצוות ההדרכה החדש עבודה מוצלחת מלאת סיפוק והנאה ושנמשיך לעבוד ביחד ולהציב מטרות ולהגשימן. אמן – לו יהי.........
ואיך אפשר לשכוח, שחג הפסח קרב ובא, אז בהזדמנות זו ברצוני לברך את כולכם בחג פסח שמח וכשר, ותיהנו מכל רגע.
ועוד דבר קטן אחד לפני שאסיים – לא לשכוח זה מתקרב בצעדי ענק וההתרגשות והפרפרים בבטן כבר בשיאם – ההצגה של חברי חוג התיאטרון של ניצן – "שלום אני כאן". אז חבר'ה – מחכים לראותכם!!!!
עופר דפנא
רותי האהובה שלנו...
לזכרה של רותי - משפחת "ניצן"
אביגיל שסטצקי
קשה לכתוב על רותי: קשה כי זה עצוב, כואב, מעלה זיכרונות נעימים וגעגוע.
רותי הייתה בחורה צנועה, שקטה, נעימה: מהאנשים אשר "נחבאים אל הכלים". אך כששוחחת עימה, תמיד היה מפתיע לגלות כמה עושר פנימי וכוח היו לבחורה מיוחדת זו. תמיד היה נעים לראות אותה בשקט האופייני לה, מגיעה לאירועים, מביעה את דעתה, משתפת בדברי חכמה וטעם. רותי הייתה גם בחורה דעתנית, אשר ידעה מה היא רוצה ומה לא, ותמיד התעקשה על כך גם אם נאלצה לשלם מחיר מול העולם הסובב אותה.... הייתה זו תכונה ראויה להערכה, אשר העידה על הכוחות הרבים, האומץ והייחוד שלה.
את בחירתה לעזוב את ניצן קבלנו בהפתעה ובעצב שהיה גם מהול בהערכה: רותי, מבחינתה,"הצליחה" ועברה תהליך של שיקום שבסופו יכלה להרשות לעצמה לחיות חיים נורמטיביים בקהילה בכוחות עצמה. הייתי פוגשת אותה באזור מגוריי הישן, מסתובבת, נושמת, צורכת שירותים בקהילה, בשקט בשקט, אך עם הרבה עוצמה.
רותי - היה לי הכבוד להכיר אותך: אדם מיוחד, שונה, עם המון כוח וסיבולת.
מקווה שעכשיו, עדיין שקט ונעים לך...
נורית בר- זאב
אני רוצה להקדיש את הכתבה הזאת לזכרה של רותי. רותי גרה הרבה שנים בניצן. היא גרה איתי בדירת חובבים, ואחר כך עברנו ביחד לשד' בן ציון.
גרנו כשותפות הרבה שנים. היה בינינו צחוק וחיבוקים וקראנו אחת לשנייה בשמות חיבה.
רותי התנדבה הרבה שנים במשמר האזרחי ובבית החולים "איכילוב".
לרותי היו הרבה חברים והרבה אנשים שאהבו אותה.
כשנודע לי שרותי נפטרה, הייתי בשוק. הייתי ממש לפני השינה וישר התעוררתי, היו לי צמרמורות , גלי חום ודמעות בעיניים, זה היה מאוד עצוב אפילו מזעזע. ביקרתי את משפחתה של רותי בשבעה, שם ראינו תמונות של רותי וחיזקתי את משפחתה.
רותי הייתה חברותית ונחמדה וכואב לי ועצוב שהיא חלתה ונפטרה בגיל צעיר, גיל 36.
יהי זכרה ברוך.
ליאת בירן
רציתי לספר לכם על תקופה יפה במחיצת חברתי הטובה, רותי קהן, שהלכה לעולמה. את רותי הכרתי כאשר התלבטתי בין דירת ההכשרה ברוטשילד לחובבים. עקב סבר הפנים הנאות שקבלתי מרותי, החלטתי ללכת על דירת חובבים יחד עם עופר מאירוב. ובהמשך גם דובי ומרווה. גרנו בכיף, ערכנו קניות יחד, בישלנו בימי שישי יחד, ערכנו שולחן לקבלת שבת והזמנו חברים מדירות הלווין, הבית שקק חיים!! נשמעו הרבה צחוקים, מוסיקה וריקודים עד השעות המאוחרות של הלילה. ההדרכות עם אסנת היו משותפות וכייפיות והיינו בוגרים, טובים וממושמעים! רותי עברה לדירת לווין עם נורית ואני עברתי כעבור שנה לדירה פרטית כאשר רותי עימי. שוב הבית המה בחברים, צחוקים ומוסיקה בעוצמה גבוהה, עד אשר רותי החליטה לגור לבד. לא, לא נפרדנו, נשארנו בקשר וביקרנו אחת את השנייה לעיתים תכופות, לא שכחתי להזמין אותה לאירועי "ניצן" והיא הגיעה תמיד בשמחה, למרות שכבר לא הייתה בניצן.
בחג החנוכה האחרון, רותי כבר חלתה. לי היא אמרה שכואבת לה הבטן, ושיש לה סיבוכים. לרגע לא חשבתי שזה קריטי כיוון שמדי פעם כאבה לה הבטן.
הידיעה על מותה השאירה אותי בתדהמה!! בחורה כל כך צעירה- שקטה- חמודה ויפה, הרי כל החיים היו עדיין לפניה. איך קורה דבר כזה??
עכשיו אני מתבוננת בתמונות, רובן בביתי שברמת אפעל: רותי רוקדת בימי הולדת, רותי מחייכת וליבי מתכווץ ונחמץ, מאוד מאוד עצוב לי וכואב.
רותי הטובה והמתוקה הלכה לעולמה ואני נותרתי עם הכאב והדממה.
אני זוכרת איך ריכלנו על הבנים (אם היה צורך) ואת הפדיחה שקרתה לפני מספר שנים ביום כיפור, שקבענו בין הבית שלי לבית שלה ואני הלכתי מהר על המדרכה והיא הלכה בניחותא על הכביש. היא הגיעה לבית שלי ואני לשלה ואף אחת לא ראתה את השנייה! זה היה קטע מצחיק ושבוע שלם לא הפסקנו לצחוק על הפדיחה הזאת.
רותי, אזכרך לעד!
נטע בר- אור
הכתבה הזאת על רותי שמאוד הכרתי אותה והייתה חברה מאוד טובה.
הכרתי את רותי ביום הולדת של ליאת לפני שנכנסתי לניצן. חשבתי שהיא מאוד נחמדה וחברותית. מאז נפגשנו הרבה, היינו הולכים ביחד עם החבר'ה לטיילת, היינו יושבים בבתי קפה והייתי רואה אותה בהרבה מסיבות.
מקרה שאני זוכרת במיוחד מרותי הוא שעליתי על קו חמש ולפני שהספקתי לרדת היא עלתה אז דיברנו כל הנסיעה והיא ביקשה ממני למסור ד"ש לכולם.
עוד מקרה שאני זוכרת הוא שהלכנו במוצאי שבת לריקודי עם בטיילת עם ליאת, מרווה ונורית. ליאת רקדה ריקודי עם ואנחנו ישבנו והסתכלנו.
כשנודע לי שרותי נפטרה, ממש בכיתי והייתי מאוד עצובה. כי אני מאוד הכרתי ואהבתי אותה. לא יכולתי לעשות כלום באותו היום והייתה לי ממש צמרמורת.
רותי, את מאוד חסרה ותמיד נזכור אותך,
גיל נטר
אני מכיר את רותי ממועדון לבב מזה הרבה שנים. עשינו טיולים והרבה צחוקים ביחד. היא הייתה בן אדם עם המון בטחון עצמי ושאפתנות. אהבה לעזור לכולם ולתת מעצמה. היא הייתה חברה טובה לכולם. נפל בחלקי להיות ידיד מאד קרוב אליה. אני זוכר כשרק נכנסה ללבב היה לה קשה בהתחלה, התביישה. אחר"כ נפתחה והייתה חברותית מאד. היו לנו שיחות רבות וטובות. אחרי כמה שנים החליטה לעזוב את לבב. כשאני נכנסתי לניצן פגשתי בה פה שוב, והיא מאד עזרה לי להיכנס ולהיקלט בניצן. רותי תמכה בי, ונתנה לי הרגשה מאד טובה. דרכה הכרתי את גבי ועופר ועוד כמה חברים המלווים אותי עד היום. בדירת ההכשרה היא באה לבקר אותי הרבה, והמשכנו לשוחח ולהתייעץ אחד עם השני. אני זוכר במיוחד את אירוע הפרידה שלה מניצן, שעשו לה בדירת חובבים. סיפרו איך קשה לכולם שהיא עזבה, ושהיא תחסר בתור חברה טובה ותומכת. מאז רותי חסרה לנו מאד בניצן. למרות העזיבה היא הגיעה למספר אירועים ונתנה לנו הרגשה טובה. אחר כך כאב בתקופה של הנתק ממנה. יום אחד גבי השאיר לי הודעה בפלאפון שהיא לא מרגישה טוב ונמצאת בבית חולים. הייתה לי הרגשה לא כ"כ נעימה וחששות כבדים. במיוחד היה לי קשה שלא רצתה שנבקר אותה שם. אחרי כחודש הודיעו לי שהיא נפטרה. הייתי בלוויה, והיה שם די קשה. אני עצוב שלא הייתה לי איזושהי דרך לעזור לה ולמנוע את מותה.
יהי זכרה ברוך.
שני טרבלסקי
הכרתי את רותי מאז שהגעתי לניצן. באחד הטיולים שמו אותנו ביחד בחדר, כי רותי ביקשה להיות איתי, וככה נעשינו חברות טובות. היינו מדברות כל יום בטלפון, ונפגשות פעם בשבוע או אצלי בדירה או בסנטר. רותי הייתה באה איתי לבית ההורים, מתארחת בסופי שבוע, ואפילו בילתה איתנו את חג השבועות האחרון, יחד עם גבי ועופר. הזמנתי אותה תמיד לאירועים של ניצן. כשנסעתי לפולין היא קנתה לי כובע קש מקסים. רותי הזמינה אותי לאירועים של המשמר האזרחי. בפסח שעבר רותי באה איתי לקנות את השמלה האדומה, ועזרה לי בהחלטה האם היא מתאימה לי. ביום העצמאות האחרון הלכנו יחד לערב שירה בציבור של שרה'לה שרון, ורקדנו כל הלילה.
רותי אף פעם לא התלוננה, היא הייתה חברותית, וידעה לחיות את החיים. למרות שהייתה במינוסים, הייתה יוצאת וקונה לעצמה דברים. היא אמרה שהחיים קצרים וצריך לחיות.
היא אף פעם לא סיפרה לי על המשפחה שלה, ואני חושבת שהם הופתעו כשגילו כמה חברים יש לה. כשהייתה בבית החולים הקפידה להתקשר אלי כל יום ולשאול איך הולך בעבודה החדשה, ואמרה שהיא חוזרת עוד מעט. היא לא רצתה שיבואו לבקר, כדי שלא יראו אותה במצב שבו הייתה. בחודשיים האחרונים ניסיתי להשיג אותה כל יומיים והיא לא ענתה.
יום אחד גבי התקשר אלי ואמר לי שהיא נפטרה. אמרתי לו "הלכה לי חברה לאיבוד". הייתי עצובה מאד, והתקשרתי ישר לכל מי שמכיר אותה. גבי אמר שאגיע אליו, ונאכל מה שהיא אהבה לאכול (פסטה). בהלוויה היה עצוב, היו הרבה אנשים גם מהמשמר. הלכנו לבקר אצלה בבית, לא ידעתי אפילו שיש לה אחות תאומה...
מאד אהבתי את רותי, ויש לי הרבה זיכרונות משותפים ממנה.
מי יבוא איתי השנה לשרה'לה שרון?...
יהי זכרה ברוך.
עופר דפנא
בשמי ובשם חברי לאגודת "ניצן" אנו המומים וכואבים על מותה של רותי.
רותי הייתה בחורה שקטה עדינה ורגישה עם המון המון רצון לעזור ולתרום מעצמה לאחרים.
כך למשל היא התחילה להתנדב ב "קו לחיים" עמותה של מתנדבים לחולי סרטן. מאוחר יותר היא התחילה להתנדב במשמר האזרחי בחולון, ולאחר מכן עברה מהבסיס בחולון לבסיס דיזינגוף בתל-אביב, והפכה להיות אדם מרכזי בפעילויות השונות של הבסיס.
בין התפקידים השונים שרותי מילאה במשמר האזרחי היו להיות תורן בסיס וכן מפקד סיור. היא הייתה יוצאת לסיורים פעם או פעמיים בחודש או מתי שהיא הרגישה שמתחשק לה. היו גם תקופות שהיא נתנה מעצמה יותר תרומה בהתנדבות, הכל היה תלוי במצב הרוח שלה.
כמו כן, היא לא הייתה מחסירה אף אירוע של המשמר האזרחי. גם באירועים הגדולים היא תמיד לקחה חלק ולא ויתרה על כלום.
כמו כן, היא נרשמה לקורס עזרה ראשונה במד"א ולמדה שעות על גבי שעות למבחן המסכם שאותו לא הצליחה לעבור לצערה ולצערם של כולנו.
ולא אוכל שלא להזכיר את החיים שלה בדיור שלנו. בכל מצב כשמישהו מאיתנו הזדקק לעזרתה היא הייתה שם. תמיד הייתה מרוצה ממה שיש לה ואמרה שהכל בסדר, ואף פעם לא התלוננה על כלום – כזו היא הייתה.
היא קודם כל שמה לעצמה כמטרה לדאוג ולסייע לאחרים ורק אחר כך לדאוג לעצמה ואולי זה בסופו של דבר היה בעוכריה.
גבי פלורס
לקוראי הנאמנים שלום. חלקכם לא הכרתם את רותי, אז אני הייתי רוצה לספר לכם קצת עליה מהיכרותי איתה. כידוע לכם לפני חודש וחצי הלכה לעולמה בגיל 36 רותי קוהן היקרה שלנו.
אני הכרתי את רותי פה במסגרת של ניצן כשהתגוררה בדירת ההכשרה ברחוב חובבי ציון. רותי ואני הינו ידידים קרובים מאוד יותר מזה, הינו כמו אחים כשהפרש הגילאים בינינו הוא שלוש שנים. רותי מאוד אהבה לעזור לזולת, כמו שהייתה עוזרת לי לפעמים ,למשל בליווי. פעם אחת כשהייתי צריך לעשות בדיקה באיכילוב אז היא ליוותה אותי והייתה שם כל הבדיקה. בזכות רותי נכנסתי גם למשמר האזרחי ועד היום אני זוכר זאת לטובתה. רותי ואני הינו בקשר טוב , תמיד היינו צוחקים ביחד ולפעמים נפגשים בסביבה של אמא שלי שם התגוררה בשנים האחרונות. כמו שאמרתי ,רותי מאוד נהנתה להתנדב ואפילו התקבלה להתנדב במד"א ,אבל מחלתה גברה עליה. הבשורה על מותה הכתה בי חזק ובהלוויה הרגשתי שאני לא יכול לעמוד על הרגליים. עד עכשיו אני חושב עליה ואזכור אותה תמיד באהבה רבה.
אלינור פלורס
חושבים עליך, רותי
אנחנו מתגעגעים אליך המון...גבי ואני (אלינור).
אני יושבת ליד מקום הבילוי האהוב עליך, "וניליה". אני נזכרת בשיחות, בבדיחות ובחיבוקים שחלקנו לעיתים כה קרובות. אני עדיין יכולה לשמוע את קולך אומר :" כן, אהה", בדרך האופיינית והמיוחדת שלך.
אהבתי והערצתי את הנדיבות שלך, המסירות שלך, הכוח וההומור, ותמיד אנצור בליבי את ידידותך.
אני רוצה לחלוק מספר סיפורים עם כולם. קודם כל, בשבילנו, את היית מד"א שלנו. היה לך כישרון לעניינים רפואיים, ויכולת תמיד לספק את הידע שרכשת בקורס עזרה ראשונה שעברת.
כאשר לגבי היה מקרה מוזר בחובבי ציון, את היית היחידה שידעת מה לעשות.
במקרה אחר, כאשר ראית אותי ברחוב רועדת, מייד באת לעזרתי. היית המדריכה שלי, ונשארת כל אותו אחר הצהריים לצידי. גבי היה לצידי איתך, אך את הבנת, יחד עם אהבתך הרבה אליו כחבר קרוב, שאין ביכולתו לנהוג כמטפל, ולדאוג לאמו בו זמנית. את הפעלת אותו, וביקשת שיביא לי מים. אבל איך אשתה אותם עם ראשי המסוחרר?...ושוב ביקשת, שילך ויקנה לי תרופות, וקש כדי ללגום את המים.
סיפור מס' 3 לאותו יום, כאשר רציתי, ויותר מכך, הייתי זקוקה לצחוק קצת, כל מה שנדרש היה להיזכר ביום בו ליווית את גבי למיון:
"איפה הטפסים ותעודת הזהות שלך?"
מה, אמרת בהומור האופייני שלך, " בשביל מה אתה שואל אותו. הוא כבר חתם פה קבע..."
יש עוד כל כך הרבה מה לספר..
רק תדעי כמה אני מתגעגעת אליך בכל יום שעובר.
באהבה
אלינור
איתי רוגוזינסקי
לפני כחמש שנים בערך, הופעת לראשונה בחיי.
בחורה שקטה, לבבית, וצנועה, תמיד עם חיוך קטן על הפנים. מבלי לשים לב הפכת לחלק בלתי נפרד מהיום יום שלי, וכשלא הייתי רואה אותך יומיים, כבר הייתי מתחיל לדאוג.
אני כל כך מתגעגע לשים לך גלידה בגביע, לתת לך לטעום טעמים חדשים, לשוחח איתך, להיוועץ בך, לקטר לך, לשמוע את שעל ליבך, ובעיקר מתגעגע אלייך, אל הבנאדם המדהים שזכיתי להכיר, ופתאום, מבלי שהספקתי להיפרד, פשוט הלכת לי ככה.
קשה לי, באמת, העובדה שיכולתי לבלות איתך עוד כמה ימים, לשמוע את הקול שלך, פשוט להיות לידך. השארת בחיי ובחיי אנשים שקרובים אליי חלל עמוק. הפכת לחלק ממשפחת וניליה, ההורים, האחים, והעובדים, וכולנו מאוד עצובים ומתגעגעים.
רותי, לעולם לא אשכח אותך
אוהב תמיד והרבה.
סיור בידיעות אחרונות / תמי בר הלל
אספה אותנו הסעה מהרכבת לכיוון ראשון לציון.
בדרך דיברנו, סיפרנו בדיחות ושרנו שירים. הנהג התבלבל בדרך ולקח זמן עד שהגענו למקום.הגענו למפעל בו מדפיסים את העיתונים של "ידיעות אחרונות".
הראו לנו סרטון קצר שהסביר איך מייצרים את העיתונים.
כיבדו אותנו בכיבוד קל ושתייה.
מילאנו פרטים בטופס כדי שישלחו לנו מגזין במתנה הביתה.
לאחר מכן חילקו אותנו לשתי קבוצות. לקחו אותנו לסיור במפעל, והראו לנו את השלבים של ייצור העיתון. ראינו את המכונות ואת האופן בו מכניסים את הנייר למכונה. הכל נעשה באופן אוטומטי על ידי לחיצת כפתור.
במפעל עובדים 300 איש במשמרות. ביום אחד מייצרים כמויות אדירות של עיתונים, אורזים אותם ומחלקים אותם באזורים שונים בארץ.
היה מאוד כיף ומרגש, למרות מזג האוויר הקר. כשהסתיים הסיור חילקו לנו עיתונים ומגזינים. כשחיכינו להסעה ירד גשם. הגענו עייפים אך מרוצים.
טיול בטייסת / תמי ערן ועינב
ביום שישי ה- 18.1.08 נפגשנו ברכבת בשעה 10.00 בבוקר. יצאנו באוטובוס מאורגן לבסיס חיל האוויר בנתב"ג... כשהגענו נתנו לנו כיבוד קל ושתייה, ראינו מצגות וסרטים על חיל האוויר.
היו לנו שאלות בקשר לחיל האוויר, וענו לנו בהרחבה.
לאחר מכן מדדנו סרבלי טיסה כדי שנרגיש מה הטייסים מרגישים באותו רגע שהם עולים לאוויר. כשאנחנו לבושים בסרבלים, צילמו אותנו תמונה למזכרת.
לאחר מכן שמו לנו קסדות על הראש ועשו חושך כדי להמחיש איך הטייס מרגיש בזמן הטיסה.
נסענו באוטובוס לחניה של המטוסים. חילקו אותנו לשתי קבוצות. כל קבוצה נכנסה לתא הטייס בתורה, ושם הסבירו לנו בקצרה על כל הכלים והכפתורים שיש במטוס. לאחר מכן ירדנו מהמטוס וצילמו אותנו כקבוצה למזכרת. עלינו לאוטובוס בחזרה לתל אביב וכל אחד חזר לביתו.