מתוך דבריה של אחותה דינה מימון
צרעה / ספטמבר 2000

רקע משפחתי ועלייה לארץ
רבקה נולדה בתל אביב בשנת 1927 להורים ממשפחות ציוניות מהעלייה השלישית. אביה שמואל קפלן עלה מאוקראינה ב-1921 עקב השראה ציונית ופוגרומים, והביא עמו ילדים יתומים לכפר ילדים ליד עפולה. אמה שרה ליבובסקי עלתה ב-1923, לאחר שאחיה מיכאל עלה בגיל 17 בהשפעת ז'בוטינסקי והתגייס ל"השומר", מה שגרם לכעס רב של אביהם הדתי שקרע קריעה והכריז "אין לי בן".

ילדות וחינוך מוקדם
רבקה הייתה ילדה קטנה וביישנית אך מבריקה, בעלת זיכרון יוצא דופן. במבחן בכיתה א' התגלה שלמרות ביישנותה, היא קוראת ברמת כיתה ג' ומצטיינת במתמטיקה. כבר בגיל צעיר שימשה כ"מורה קטנה" ועזרה לחברים מתקשים בלימודים. סיימה בהצטיינות את הגימנסיה "בלפור" וקיבלה מלגה על כל התקופה.

פעילות בפלמ"ח וקיבוץ
לאחר התיכון הלכה להכשרה בקיבוץ משמר השרון, עבדה בגן הירק והתגייסה לפלמ"ח. השתתפה בהעלאת מעפילים ובליל וינגייט הייתה על חוף הים בתל אביב. ב"שבת השחורה" נתפסה עם חבריה והושבה בכלא בלטרון. לאחר השחרור עלתה להתיישבות בפוריה, שם עבדה בחקלאות עד שהקיבוץ התפרק.

נישואין ולימודים אקדמיים
במהלך הדרכה ב"מקווה ישראל" פגשה את יעקב קדרון, ניצול שואה מיוגוסלביה שהקים עם חבריו את מושב מגשימים. נישאה לו והמשיכה ללמוד באוניברסיטה (ירושלים ותל אביב) תוך כדי גידול שני ילדים – מאור ועירית, בעזרתו הרבה של יעקב. עשתה הסבה להוראה והפכה למורה במגשימים.

פיתוח קריירה בהוראה
כמורה במגשימים פיתחה רבקה שיטות הוראה חדשניות – יצרה מרכזי למידה מעניינים שכתבה ואיירה בעצמה, ושלחה תלמידים לחפש ידע ממקורות רבים. תלמידיה אהבו אותה מאוד ו"אהבו בזכותה ללמוד". היא הקפידה שאף ילד לא יישאר מאחור והנחילה ערכים חברתיים לצד הידע האקדמי.

התמחות בחינוך מיוחד
רבקה הבינה שיש לעזור יותר לילדים מתקשים ופיתחה מומחיות בתחום. היא פיתחה כלים לגילוי ואבחון ילדים מתקשים, יצרה שיטות טיפול מותאמות, והתמחתה בהוראת מתמטיקה וקריאה. כתבה חוברות עזר רבות, המציאה משחקים חינוכיים, וחיברה ספר עזר להוראת חשבון שקיוותה להפיץ בעולם.

השפעה מקצועית נרחבת
רבקה הפכה לכתובת מרכזית לייעוץ מקצועי – רבים פנו אליה למשוב על כתיבה ומשחקים חינוכיים. היא השפיעה במוסדות רבים: לימדה באוניברסיטה, הקימה חדר חשבון מיוחד במכללת לוינסקי, והקימה את מרכז ניצן לאבחון וטיפול בילדים מתקשים ותמיכה בהוריהם. תמכה גם במפקח החינוך המיוחד במשרד החינוך לשיפור זכויות ילדים ומורים.

היא ידעה שיש לעזור יותר לילדים מתקשים מאשר לילדים שכך או כך יצליחו להתקדם ולכן עשתה תפנית לכיוונם ובחושיה החדשים הבינה שלא פחות מהם, יש להתייחס ולעזור להוריהם, ובתוך כל זאת פיתחה כלים לגילוי הילדים המתקשים, לאבחן סוג הקושי ופיתחה מכשירים שיענו על הצרכים האלה. כמו כן פיתחה הבנה בשיטות השונות, הנחלת הקריאה בייחוד, ולמדה איך לבחור את השיטה המתאימה לילד המתקשה. כך עשתה גם בנושא הקניית מושגי יסוד בחשבון והתאמת הדרכים השונות להוראתם. היא קראה הרבה, כתבה הרבה, עיבדה את הניסיון שלה בשני התחומים ואת הידע האדיר שלה לשיטות עבודה.

לבסוף הקדישה את עצמה לנושא החשבון. היא כתבה חוברות עזר רבות לרמות שונות, התאימה אותן לקשיים השונים של הילדים. היא המציאה משחקים שיקדמו את הילדים וכתבה גם ספר עזר להוראה בחשבון שקיוותה להפיץ בעולם.

רבים ידעו שאם הם רוצים משוב לדברים שכתבו ולמשחקים שהמציאו, כדאי להם לפנות לרבקה שתענה ותעזור ברצון והערותיה יהיו הערות בונות הניתנות בצניעות. כך נפרשה רשת העזרה שנתנה למקומות אחדים – באוניברסיטה בה למדה שיעור, בחדר חשבון במכללת לוינסקי שבו הוזמנו ילדים לעבוד ולשחק. במרכז זה יכלו התלמידים לצבור ניסיון אמיתי תוך כדי עבודה מעשית עם הילדים.
כמובן – אחרון חביב ביותר: בניצן לא רק אובחנו ילדים לפי קשייהם ועזרו להם להתגבר ולהתמודד עם הקשיים אלא גם נוצרה כתובת להורים של ילדים מתקשים שהיו כאמור זקוקים לתמיכה זו לא פחות מילדיהם.

רבקה עזרה ותמכה בכל מאודה גם למפקח על החינוך המיוחד במשרד החינוך להלחם לשיפור זכויותיהם של הילדים של המורות המלמדות והמאבחנות.

שנותיה האחרונות ומורשתה
בסוף חייה ידעה רבקה שמצבה הבריאותי לא טוב, אך דחתה טיפולים כי "היה עליה להספיק כל כך הרבה דברים". אחותה מבטאת את גודל האבדן: "הפסדנו אחות מיוחדת במינה, אמא וסבתא נפלאה. גם מפעל חייה יצא נפסד – עוד הרבה היה לה לתרום והדרך נתקעה". רבקה השאירה אחריה מורשת עשירה של חידושים בהוראה, מוסדות חינוכיים, ודור שלם של תלמידים ומורים שהושפעו מגישתה החדשנית והמסורה.