ההתייחסות לתלמידים מחוננים מתבססת על גישה, אשר לטענתה, על המורים ללמוד מתלמידיהם, ולא רק ללמדם.
כך חשבה פאולה ווייט (Paula White) מורה בבי"ס יסודי במדינת וירג'יניה שבארצות הברית. פאולה שאלה את עצמה: מה יקרה אם נתייחס לכל הילדים כאל תלמידים מחוננים?

זה אומר שנקודת המוצא שלנו תהיה שלכל אחד מהתלמידים יש יכולות ותפקידנו כמורים לעזור להם להוציאן מהכוח אל הפועל.
זה אומר כי עלינו לצאת מאזור הנוחות שלנו, לוותר על הסמכות שלנו כמורים ש"יודעים הכל", ולפנות את מירב תשומת הלב שלנו לתלמידים, ללמוד מהם וכך להרחיב את עולם התוכן והמושגים שלנו.
זה אומר כי עלינו לעודד את התלמידים לחקר ולחשיבה, לעזור להם לגבש אסטרטגיות לפתרון בעיות וללוות אותם על מנת שייקחו אחריות על התוצאות.

גישה זו משנה את תפיסת תפקיד המורה ומכתיבה תכנית לימודים חדשה.
כל המחקרים מראים שהמורה הוא דמות חשובה ומשמעותית בחיי תלמידיו. לעיתים תהא זאת הדמות שתשפיע על מהלך חייו ועתידו. אנחנו שמחים ללמוד מקצוע שמלמד מורה שאנחנו אוהבים ומכבדים, זה שמתייחס אלינו, ומאידך, קשה לנו לאהוב מקצוע כשאנחנו לא מתחברים אל המורה. למידה קשורה ברגש והיחס האמפטי והרגישות שמגלים המורים לתלמידים מעוררים אצלם רגשות חיוביים המעודדים למידה וצמיחה.

עבור מורים רבים, הבחירה במקצוע ההוראה אינה מקרית כלל, כל אחד מהם ידע לספר מדוע בחר ללכת להוראה ומי היה זה שבזכותו או בגללו בחר במקצוע זה.
אחת המורות סיפרה: "בכיתה ו' הייתי ילדה שמנה. בשיעורי ספורט השתדלתי לעשות כל מה שיכולתי. כשקבלנו תעודות צעק אחד התלמידים: מה?? השמנה הזו מקבלת 100 ואני רק 70? והמורה ענה: אני לא מסתכל על התוצאה אלא על המאמצים שהתלמיד משקיע בשיעורים.
עד היום כמורה אני לוקחת את זה איתי ומתייחסת גם בציונים למאמצים שמשקיע התלמיד.

מורה אחרת סיפרה על התהודה של תחושת ההשפלה והכישלון, מתוכה עולה הרצון ליצור חוויה אחרת, מתקנת וטובה יותר, אצל התלמידים שלה: "בכיתה יא' היו לי ציונים טובים בכל המקצועות הריאליים, אבל בגלל שלושה ציונים שליליים החליטו להשאיר אותי כיתה. חרב עלי עולמי, זה השפיע עלי קשות. המנהל הציע שאגש לדבר עם המורה לתנ"ך, אחת מאלה שנתנו לי ציון שלילי. היא לא רצתה להקשיב לי. ישבתי שם מפוחדת, היא הסתכלה לי בעיניים בשמחה לאיד ואמרה לי: לא! עד היום מלווה אותי תחושת ההשפלה…"