לדור של היום יש המון חברים ברשתות החברתיות, אבל לעיתים קרובות הם לא יכולים להצביע על חבר אמיתי אחד עליו הם יכולים לסמוך, לשתף בחוויות ולהרגיש קרבה אינטימית. הם עסוקים באיך הם ביחס לאחרים: האם היא יפה יותר ממני? למה לא הזמינו אותי למסיבה? ונמצאים בתחרות אינסופית ובחיפוש המקום שלהם ביחס לבני גילם. הפער בין רמת האינטליגנציה, החשיבה והיצירתיות לבין החלק הרגשי והחברתי גדל והולך. ​ פעם למדו הילדים את כישורי החיים ברחוב ובשכונה, הם למדו שם שיתוף פעולה, מנהיגות, חמלה, אמפתיה ואיך להיות חברים. כיום מגרש המשחקים עובר בהדרגה לעולם הווירטואלי והרשתות החברתיות מחליפות את השיח האנושי. הילדים מסמסים יותר מאשר משוחחים והאינטראקציה פנים אל פנים, המהווה מרכיב מהותי בהתפתחות האישית של הילדים, מצטמצמת והולכת. באינטראקציה הוירטואלית הכל קורה מהר מאוד. אין זמן לחשוב – צריך להגיב מהר. אין יכולת לראות את הפנים ואת שפת הגוף של האחר, על מנת להגיב אליו באופן מותאם. כשקורה משהו ברשת, הילדים לא מבינים מה לא בסדר באופן שבו הם מתנהלים ולנו המבוגרים – מורים והורים – קשה להסביר להם מה השתבש. נדמה כי הפער בין ההורים והילדים מתרחב והולך והתקשורת ביניהם מצטמצמת. ההורים הם לרוב האחרונים לדעת מה עובר על הילד שלהם, ילד יכול לעבור שיימינג וחרם בביה"ס במשך חודשים מבלי שמישהו בביה"ס או בבית ידע את זה. הילד נמצא ברכבת הרים רגשית: יום אחד יש לי מלא לייקים וכולם אוהבים אותי וביום אחר נזרקתי מתוך הקבוצה ואני אפילו לא מבין למה. ​